ויקרא כ"א פסוק א:"ויאמר ה אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהםלנפש לא יטמא בעמיו"
רש"י: אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים….
רש"י הביא דבריו ממסכת יבמות קי"ד עמוד א בסוף העמוד . חשבתי לבאר לעצמי מהיכן נלמדה דרשה זו – לפי פשט הפסוק? חשבתי להציע… אמור- משה שיאמר לכהנים מצווה זו… ואמרת- ללמדה להם לכהנים בצורה של" ואמרת" שידעו שיש צורך להם לומר לבניהם. ואם נשאל אולי לא לבניהם אלא לתלמידים? כתוב בפסוק בני אהרן-דווקא. נשאל מדוע כתבה תורה גם בני אהרן וגם כהנים? אלא לרמוז שיש ללמד לבנים- כיוון ותלמידים גם נקראים " בנים". אם כן לגדולים? נאמר שהגדולים כבר נכנסו לעבודה ומוזהרים מעצם הציווי , אם כן נשארנו עם הקטנים.
"אמור ואמרת"… והרי אצל עם ישראל השאיפה לקדושה וטהרה שהן הפך הטומאה היא דרך חיים ומסילה העולה בעבודת השם. ולדבר שהוא עיקרון חיים לא יבוא ציווי אלא אמירה שהיא לשון חשיבות. הרד" ק בספרר השורשים שרש א.מ.ר. " על הפסוק בספר דברים כ"ו פסוקים: י"ז י"ח, י"ט.. (י"ז)את ההאמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חקיו ומצוותיוומשפטיוולשמוע בקלו(י"ח)" ו"ה האמירך היום להיות לולעם סגולה כאשר דיבר לך ולשמור כל מצוותיו…" (י"ט) "…ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש ל"ה אלהיך…" רוממת והגדלת אותו…" הרי במשמעות השרש יש דבר של חשיבות- והיא ההימנעות מטומאה כדרך חיים המדוברת בפרשתנו( ראה רש"י כאן)- ועל כך יש לשון אמירה שהוא דבר חשוב ולא ציווי בעלמה – אף על פי שמצווים הם גם בתוך האמירה עצמה ואינו נתון לבחירתם של משרתי השם בעבודת הקודש והברכות. הרי שבעצם שימוש התורה בשורש א.מ.ר. יש ב עניינים . הציווי עצמו וגם החשיבות כדברי הרד"ק- ולכן כתבה התורה ב פעמים. אמור – הציווי ואמרת- החשיבות.
עוד על הפסוקים לעי"ל בספר דברים.
רש"י…"האמרת. האמירך:…" ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה . הבדלתיו לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים. והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו עם סגולה…. כמו בתהלים צ"ד- ותאמרו כל פועלי אוון…"
רש"י: להיותך עם קדוש…כאשר דיבר-" והייתם לי קדושים".
הנה ראייה ברורה על פי דברי קודש רש"י בפרשת כי תבוא– שהאמרת עם ישראל- מדבר בהייתם קדושים והוא לשון עלייה וחשיבות– וזה בעיקר על ידי פרישה מהטומאה.
כתב בעל הטורים על הפסוק לעי"ל…" את ה האמרת…" כאן רמז שישה סדרים." להיות לך לאלהים- זה סדר זרעים…ללכת בדרכיו זה סדר מועד … לשמור חקיו זה סדר נשים…ושמרתם את חקותי ומצוותי זה סדר קדשים…ומשפטיו זה סדר נזיקין…. ולשמוע בקלו זה סדר טהרות-דכתיב ביה " אמרות ה אמרות טהורות…" עכ"ל.
מדרש תנחומא:" אמרות ה אמרות טהורות" ( תהלים י"ב). על כל מה שהקב"ה מזהיר את ישראל, בשביל קדושתן וטהרתן הוי " אמרות ה אמרות טהורות". עכ"ל .
שרש קדושת עם ישראל היא בפרישה מן הטומאה- ובמיוחד ועיקר גדול בשעת זיווגן בשעת דודים זו עם זה אז עיקר פרישותן וטהרתן בקודש . וזה הדבר משותף גם לכהן וגם לישראל והוא עיקר העיקרים ועליו כל הבניין כולו – כיוון וגם אימו ואביו של הכהן מצווים על מצוות נידה- כמו כלל ישראל. אם כן עוד פירוש והנחה מדוע…" אמור …" ואמרת…" חד לכהן וחד לעם ישראל כולו- המצווים על טהרה גדולה זו, המשפיע על הולדת נשמות בקודש ובטהרה- והוא עיקר והבדלה גדולה בין עם ישראל לאומות.
אמר ואמרת: על מצווה זו של פרישה מן הטומאה יש עיקר אחד והוא הפרישה אך פרטים ופרטי פרטים בו כל כהן במקומו ובחייו יהיה חייב להתמודד עם מזונותיו סביבתו ועוד אינספור פרטים המביאים לו טומאה והכהן עצמו יהיה חייב " לשמור את עצמו מאוד" מן הטומאה הסובבת בכל- מכיוון וזה דרך העולם- דיברה תורה בלשון … אמור… ואמרת. אמור אל הכהנים הציווי הכללי של פרישה מטומאת המת, אך זה אינו מספיק וחייב גם " אמרת" – כל כהן ישמור ויקפיד לעצמו ולבני ביתו וחייב לבוא יחד,אמור ואמרת. השומר הגדול של הכהן הוא הכהן עצמו- ולכך צריך ללמדם " אמרת" – הקפד על עצמך ועל בני ביתך והם " הקטנים". וידוע שהקטן מצוי ברפש ובחול ואינו מבחין בטומאות- ולכן הכהן עצמו חייב להיזהר וגם להזהיר- שכל החפץ להיות פרוש וקדוש מן הטומאה – חייב להקפיד בעצמו כדבר ראשון- וזה " ואמרת"– הדבר מסור בידך….
" להזהיר גדולים על הקטנים"
להזהיר גדולים- שמתוך שישמרו הכהנים מן הטומאה יעלו במסילה העולה בית אל – ושם יקבלו " מאור פנים" מיוחד לצדיקים הנראים בפניהם. וזה לשון" להזהיר"- כמו שמצאנו במשה. ( שמות ל"ד\כ"ט\ל)…" ויהי ברדת משה מהר סיני … ומשה לא ידע כי קרן עור פניו…וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו…" ועל ידי אור פני הכהנים הצדיקים יקבלו מהם "הקטנים" הסובבים אותם, על כך אמרו חז"ל …" אם הרב דומהלמלאך השם צבאות– ילמדו תורה מפיו…" ותתגדל יראת שמים וכבוד שמים- אצל הקטנים וגם צל הגדולים שעדיין לא זכו למדרגה. גם על ידי ברכותיו המתקיימות. ונראה לחדש כאן על איזכור הדלקת המנרה בסוף הפרשה שלנו. ונאמר שבמנרה אמרו …" שכל המדליק בשמן זית הווין לו בנים תלמידי חכמים.." וכן במנרה נכתב…" אל מול פני המנרה יאירו…" והסבירו חז"ל מה הכוונה " בפני המנרה" . ומהו לשון " על"? כמו "…על מצות ומרורים יאכלוהו…" משמעו- יחד. וכן הקטנים יחד עם הגדולים- כיוון והקטנים הרי אינם ברשות עצמם והיכן שיש גדולים – שם ימצאו הקטנים- וזו אזהרה כפולה דווקא לגדולים– כיוון והם מצווים והקטנים עדיין אינם מצווים. האחת- אמור-שימרו הטהרה של עצמכם – התלויה בכם. והשנית- ואמרת-הטהרה התלויה בקטנים הנלווים אליכם- שלא יגרמו לכם טומאה.
כתב "הגור אריה" מהר"ל מפראג בריישא לפרשה בהערה 16…וז"ל…"שהרי לשון הטור ביורה דעה שמ"ג (שע"ג) הוא כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות, כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים" שפירושו שבאותה אזהרה עצמה שהוזהרו הגדולים לעצמם ה וזהרו גם על הקטנים שיפרישום מן הטומאה… ומחמת כן כתב הטור שהחובה היא להפריש את הקטן מהאיסור ( ולא רק שלא לטמאו בידיים) משום שהשוו קטנים לגדולים. ואם כן השוואה זו מלמדת ב דינים. (א) ישנה חובה להפריש קטן מן האיסור ולא רק שלא לטמאו בידיים. (ב) חובה זו מוטלת רק על הכהן ולא על ישראל- כי רק כהנים מוזכרים כאן ולא ישראל.
"אמור ואמרת"…אפשר לומר בהקשר דברי רש"י" להזהיר הגדולים על הקטנים.." שלא יומר האדם בליבו אהיה פרוש מכל העולם וכך אגיע אל אלוהי ואעבוד בקדושה וטהרה- ללא אישה ללא ילדים וללא צורך בפרנסה. בדרך זו אינה חפצה התורה – בפרישות סתם- שהיא כדרך הגויים. אלא זה הדגש- היכן שיש גדולים- חיוב שיהיו גם קטנים. אין התורה רוצה שתפרוש מדרך העולם אלא דווקא תהייה מעורב בו- תישא אישה ועל כן יהיו "קטנים" ואז אתה מחויב בפרנסתם ועוד בלי סוף דברים הכרוכים בכך. ועם כל זאת – תעלה במסילה העולה בית אל ותפרוש בפנימיותך ותעלה ותיטהר מעלה מעלה – בתוך החיים ולא בפרישות סתם. וזה " אמור" – חיוב הפרישות והזהירות בטומאות . "ואמרת" עלייך להיות מחובר בתוך החיים – בעל אישה ובעל ילדים וזה " ואמרת"– מחויב אתה שיהיו לך למי לומר גם כן.
" אמור ואמרת". אחד לחיוב זהירות ופרישה מטומאות הגוף כולן ובראש – טומאת מת. ואחד- חיוב לזהירות מטומאת המחשבה. והרי יודעים אנו שבכוונה לא מדויקת של הכהן – הרי הקרבן יהיה פיגול- וזה על ידי מחשבה בלבד. והכהן מצווה על טהרת המחשבה- ואיני יודע אי זו מהן קשה יותר. שאחת ללא חברת לא תועיל כלל – אלא שתיהן צריכות לעלות בקנה אחד. ולכן בא הפסוק ומדגיש פעמיים" אמור ואמרת." וכתב הרמב"ם בהלכות" פסולי המוקדשים" פרק ח"י הלכה א וז"ל…" כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים- הרי זה עובר "בלא תעשה" שהרי הוא אומר" לא יחשב( ויקרא ז\ח"י )- מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה , שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים. ואף על פי כן – אינו לוקה – שאין המחשבה, מעשה.
ויקרא כ"א \א…" אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו…"
אמר…הרי היו הכהנים מאלפים בינה ודעת את העם ומלמדים תורה והלכה. אמרו חז"ל…" אם הרב דומה למלאך השם צבאות – תורה יבקשו מפיהו…"זה אמר– יש חיוב לדבר דברי תורה לכהן –בטהרה ולא בטומאת גוף ונפש- ולכן נכתב ללא אות ו – כמו בזמן עבר ואז…" ואמרת– אפשר להבינו כמו על זמן העתיד- יאמרו אחר מותך הדברים בשימך- ביתר שאת וביתר עז– לומדים שמדובר באחרי מותוכיווןוהפסוק ממשיך ואוסר להיטמא למת…" לנפש לא יטמא…"נפש- הכוונה למת. ואמרו חז"ל…" שכל האומר דבר תורה בשם מי שאמרו- שפתיו דובבות בקבר. ואולי אפשר ללמוד מכאן אמירה כללית …שכל דבר תורה הנאמר כאן בעולם הזה – אינו נאבד אלא ממשיך ונלמד גם בעולם הבא. והפליג בספר הזהר הקדוש( הקדמת בראשית\ד \עמוד ב) בעניין חידושי תורה שמביאים החידוש לפני הקב"ה והוא מריח בחידוש ואם יש בו ריח תורה , בורא עם חידוש זה " שמים חדשים". ועוד אמרו שהמחדש דברי תורה בשבת- אז אביו נהנה מהם בעולם האמת. ועוד הוסיפו בפרקי אבות(ו\ו)…"שכל האומרדבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר…" ותאמר אסתר למלך בשםמרדכי…" ועוד כתב התנא במסכת אבות כאן במשנה ז…" גדולה תורה שהיאנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר(משלי\ד\כ"ב)…"כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר(משלי\ג\ח).."רפאות תהיה לשרךושיקוי לעצמותיך…" רש"י: אוכל פירותיה בעולם הזה- והקרן קיימת לו לעולםהבא.כי חיים הם למוצאיהם- אל תקרי למוצאיהם אלא – למוציאיהם בפה…" שיקוי לעצמותיך: שיהא משקה עצמותיך בקבר …"
" אמר… ואמרת לנפש לא יטמא…"רמז על יום המיתה …מוסבר במילת "נפש" כוונתה " מת". ואולי לנו ולכוהנים מוסר ללמד וללמוד… לאן אנו הולכים בחיי העולם הזה- ונלמד מכך- צניעות. כי "גז חיש ונעופה.." עד שלא אמר… כבר נהיה זמן עבר… ואמרת". אומרת המשנה במסכת אבות ( ג \ א )…."עקביא בןמהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה . דע , מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון. מאין באת, מטיפה סרוחה . ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה…"
רש"י:…" שתזכור את קברך שאתה הולך שם, למקום עפר רימה ותולעה…" עכ"ל
רבנו יונה: ובזמן שתסתכל מאין באת , המחשבה תגרום לך להיות שפל-רוח ותינצל ממידת הגאווה שנאמר בה( משלי \ ט"ז \ה )…"תועבת השם כל גבה לב…" … וכי תחשוב בליבך- לרן אתה הולך- לא תחפוץ בכל התענוגים… גם כל עושר וכבוד- תבזה… כי הכל הבל ורעות רוח…" אם יחשוב לפני מי עתיד ליתן דין וחשבון- יתבייש בושת גדול…" עכ"ל
רמב"ם על מסכת אבות: זאת ההסתכלות תחייב לאדם ענווה , בעיינו " מאין בא". והסתכלות באחריתו – תחייב לו זלזול בהנאות העולם הזה. עכ"ל.
עוד נדבר שמלת" "אמר"- דברי מוסר לעצמך. וכן כתב " ענף עץ אבות"לרבנו , אבינו, הרב עובדיה יוסף זצ"ל…" שלא תזוח דעתו עליו וירום לבבו, שאז עלול להיכשל ברשת הגאווה המביאה לידי איסורים חמורים. לכן חזר ואמר כלפי גוף האדם " מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה … אם כן על מה יתגאה ויתרברב. עכ"ל. ומלת אמור– מכוונת על משפטו של האדם לעת"ל. כתב דברי קודש " הילקוט מדרש שמואל" לרבנו שמואל די אוזידה…"ויש מפרשים שאמר " דין ואחר כך –חשבון.." לפי שהאדם כשהולך לבית עולמו קודם שייתן חשבון , מודיעים לו כל דיני התורה. ואחר כך שואלים אותו …" הבא על אשת איש מה דינו? העושה מלאכה בשבת מה דינו?… וכן שואלים אותו על כל העבירות אשר עשה אחת לאחת… והוא משיב על הן …הן ועל לאו… לאו. ואחר כך מזכירים אותו כי הוא אשר עשה כל העבירות אשר שאלו ממנו הדין ואומרים לו – " אתה האיש"….ואומרים לו כן משפטך- " אתה חרצת". באופן כי מתחילה הוא נותן הדין ואחר כך החשבון- והוא נותן את שניהם. עכ"ל.
מתחדש עכשיו במתיקות הדברים על הסמיכות בפסוק של " אמר… ואמרת" אל "נפש" המת, ומה נלמד מכךשבחרה התורה לכנות את גוף המת דווקא במילה" נפש"? אלא שעניין טומאת המת אין עיקרו בטומאה גופנית – אלא הטומאה עיקרהבנפש- ושם השפעתה . אך כיוון – ונפש קשורה בגוף- נטמא האדםבטומאת המת רק על ידי שיאהיל על המת- אפילו ללא נגיעה במת עצמו. עכשיו תאמר שגם טהרה מטומאת המת על ידי הזאת אפר פרה שלישי ושביעי היא לטהר הנפש- וצריך להביא לכך ראייה. מצאתי " בגור אריה" למהר"ל- במדבר-י"ט\הערה מאה תשעים ושש…"כלל הדבר, שהפרה- אפרה- הסתלקות רוח הטומאה… עכ"ל הרי שקרא לטומאה- רוח הטומאה. ועוד מביא את הפסוק בזכריה\י"ג\ ב\…"וגם הנביאים ורוח טומאה אעביר מן הארץ…"( רש"י פירש על פסוק זה שמדבר "ביצר הרע" המטמא את נביאי השקר ומטמאם-הערה- מכאן ראייה שיצר הרע מטמא את האדם כל עבירה ועבירה- וזה מה שאמרו חז"ל" מטמטם את הלב") . ועוד ראיתי שכתב" הגור אריה" –במדבר \ה\הערה-ג. על הפסוק…" צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש…" כתב הרב…"מפני דכתב " לנפש" בלמ"ד ולא כתב " מנפש"- ולא תמצא לשון זה אלא בטומאת אדם ולא בשרץ ולא בשום טומאה . ונראה טעמא –מפני שרוח הטומאה שורה על מת והנטמא במת – דבק לטומאה, כי הלמ"ד( של מלת לנפש) מורה על הדבקות והתחברות… כי מתים יש בהם טמטום ומטמטמים את האדם מרוח הקודש. עכ"ל. והמשיך לכתוב בהערות( עשרים וחמש)…עבירה מטמטמת ליבו של האדם…שנעשה חומרי לגמרי ולכך עומדת חומריות זו כנגד רוח הקודש…" שאין השכינה שורה על הגוף כי אם על הנשמה , שנתן השם יתעלה באדם, שהיא מן העליונים."
נתנאל בו אהרן.