ויקרא ט"ז פסוק א.ב.. (א)" וידבר "ה אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתםלפני "ה וימתו…" (ב)ויאמר "ה אל משה דבר אל אהרן אחיך ואליבאבכל עת אל הקדש…. ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת…"
רש"י: אל יבא– שלא ימות כדרך שמתו בניו.. ולא ימות– שאם בא הוא מת… כי בענןאראה-ולפי שגילוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבוא זהו פשוטו. ומדרשו- לא יבא כי אם בענן הקטרת.
שאלתי הייתה … שאזהרות אלו החמורות היו צריכות לבוא בפרשת שמיני קודם מעשה נדב ואביהו ושם מקומן. ואם כן הרי נחשוב שלא היו באים לידי מעשה ונפגעים. יש שתירצו לי לא כך. שאין דרך התורה להזהיר על כל צעד ושעל – לדוגמא- התורה לא מזהירה את קרח ועדתו שלא לחלוק על משה ואהרן ואין אזהרה לקין לא לקום על אחיו, ואין אזהרה למשה לפני שהיכה בסלע במקום לדבר כמו שציווה אותו… ועוד דוגמאות וקושיא לייתא מעיקרא. אם כן והתורה אינה מזהירה אלא רק ל מצוות לא תעשה יוצא שהחוצץ העיקרי בין האדם ובין עבירה על דבר ה הן מידותיו של האדם ולא הציווי. אך כאן בפרשתנו מזהירה התורה כן על מצוות " לא יבוא בכל עת"… וכן בקטורת" אם כן חזרה השאלה מדוע כאן ולא בפרשת שמיני לפני שטעו באהבתם את הקודש. ומכיוון וראיתי לאור החיים הקדוש שכן מתייחס לשאלה זו בשני מקומות שונים על הפסוק הראשון הרהבתי עוז כן להתייחס לנושא- על אף שחברי תירצו חלק משאלותי.
יש סברא בחז"ל שנגזרה עליהם מיתה עוד בהר סיני כאשר זנו עיניהם בשכינה …" ויאכלו וישתו ויראו…" ( התייחסנו לכך בעניין "שני גזירי עצים"- פרשת צו) וזימן המקום ברוך הוא אותם למקום וזמן זה של פרשת שמיני על מנת להיפרע מהם- על ידי המעשה שעשו – ואפילו שחשבו לטובה( על פי חלק מהסברות- שמאהבת השם עשו). ומתזמן הזמן והזמנים הוא אחד ויחיד ואין בלתו- וסובב גזרתם לעוד עשרה חדשים אחר כך, אף על פי שנגזר עליהם מיתה בידי שמים( לסברא זו) האריך להם עוד עשרה חודשים פחות חמישה ימים- למעמד חנוכת המזבח, שהוא מעמד של קדושת שעה- שהיא דבר מיוחד וחד פעמי כמעט ורבו בו הדעות- וראינו אפילו למשה רבינו שטעה בעניין שריפת שעיר ראש חודש כיוון וסבר קדושת שעה וקדושת דורות היינו הך. ואמר לו אהרן אחיו … לא כן…" וייטב בעיני משה…". ונראהשהמקום ברוך הוא האריך להם זמן ולא נפרע מהם מיד כאמור. אם כן מעשה שעשו " בתוך הזמן" גרם להם. ולא שעשו לפני הזמן או אחרי הזמן המותר כביכול אלא ששינו הזמן ממש- וזה אינו אפשרי ונקרא " דחיקת הזמן" וכן כתב ספר הזהר פרשת ויקרא" נו עמוד ב…" אלא הכי תאנא דעד כען לאו ברשותייהו קיימי אלא ברשותא דאבוהון, ובגיני כך" בקרבתם לפני ה וימותו דאינון דחקו שעתאבחיי אבוהון…"ומפרש " האור יקר" ( הרמ"ק זיע"א)-…שהקריבו עצמם קודם היותם הגונים לכך. דהיינו בני אהרן לא היו אנשים לעצמם כגמר פרי…" עכ"ל.
אם כן פעולת נדב ואביהו שהביאו אש זרה אינה מתבחנת כפעולה "כלפני" או "אחרי" אלא כשינוי מהותי בזמן עצמו. דבר דומה אומר שהאם אני יכול להחליט להכניס שבת בזמן מאוחר מאוד אחר צאת הכוכבים על ידי שינוי בהלכה( חו"ח)? אם כן … עשיתי שינוי מהותי בזמןולא שהכנסתי שבת " אחרי כולם". ועל ידי מעשיהם הם לא הצליחו להגיע " לזמן הציווי בפרשת אחרי מות" ולא שהציווי היה צריך להגיע אל הזמן שלהם. וכן כתב גור אריה המהר"למפראג זיע"א בספר שמות פרק ח פסוק ה…" ויאמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים…" כתב הרב…" והאדם יאמר " לאיזה זמן יהיה דבר זה"? שהוא תולה בזמן… שיאמר" מתי תבוא אלי? כיוון ויש לו זמן מוגבל…" וכתב הרב הרטמן בהערות…" יש בזה הטעמה מיוחדת במה שיחד משה זמן מוגדר ומוגבל לכריתת הצפרדעים… כי הטבע פועל על פי מנהגו בזמן אשר טבעו לפעול… כי הקב"ה הוא מיוחד מכלהנמצאים ונבדל מהם ולכך מייחד ומבדיל זמן מיוחד לעשות בשעה שהוא מייחד ומברר… כי הטבע וגזירת השמים אינם מיוחדים בדבר מיוחד … אף על גב שיש לגזירת שמים זמן מיוחד לפעולתם דבר זה אינו נקרא זמן מיוחדלפי שהוא פועל בזמן הראוי לפי מצב הכוכב…אבל דבר זה נקרא מיוחד כאשר הוא מייחד הזמן מן שאר הזמן…" עכ"ל. נוכל להתקרב אלדברי הזהר הקדוש "דחיקת השעה" – כמו שעל ידי המעשה-לקחו זמן לעצמם בתוך הזמן של מהווה הזמן הקב"ה יתעלה. בדומה כתב מהר"ל בבראשית על הפסוק…" ויכלו השמים והארץ וכל צבאם…" כתב בהערות הרב הרטמן…" כמו שכתב מהר"ל בספר " תפארת ישראל …מהות הזמו היא חטיבה אחת שאינה מורכבת מחלקים רבים. אלא שמושגי בני האדם חלקו את הזמן האחד לחלקים רבים ויצרו זמנים רבים…" עכ"ל.וכן כתב בבראשית פרק א פסוק ו…"כתב בנצח ישראל… המאורעות שאירעו בי"ז תמוז ו ט" באב מתאימים לזמנים שלהם… וכל דבר יש לו חיבור אל זמן מיוחד לו … כך יש זמן לדברים שאינם גשמיים ואינו זמן ממש והוא שייך לדברים בלתי גשמיים…עכ"ל.
ואחר כל זאת הגעתי לפסוק בפרשת תצוה כ"ט מ"ב מ"ג…(מ"ב) …"אשר אועדלכם שמה לדבר אליך שם (מ"ג) ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדשבכבודי…"
רש"י: אשר אועד לכם: כשאקבע מועד לדבר אליך… ונועדתי שמה: אתוועד עמם בדיבור , כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם. ונקדש: המשכן. בכבודי: שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה. אל תיקרי בכבודי אל בכבדי, במכובדי שלי. כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו וזה שאמר משה( ויקרא י פסוק ג פרשת שמיני)…" הוא אשר דיבר השם לאמר בקרובי אקדש , והיכן דיבר? … ונקדש בכבודי.." עכ"ל. וכתב הרב הרטמן בהערות…"אודות מעלת מקום קבוע אמרו במסכת ברכות ו עמוד ב…"הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו. ובספר " נתיב העבודה ביאר מהר"ל…" כי קביעות מקום מורה … שאין הדבר במקרה…כי המקרה אין לו קביעות…ואין זה דביקות… רק מקרה קרה… שדיבורי הקב"ה עם ישראל לא נעשו במקרה ובארעי אלא מתוך קביעות מקום. וקביעות זו מורה שהקשר בין הקב"ה וישראל אינו מקרי אלא קשר עצמי…" עכ"ל .
על פי דברי קודש אלו נבין שביום ובזמן ובמקום שעשה השם קביעות לדיבורו עם ישראל באה אש זרהשאינה בקביעות אלא במקרה שהוא דבר ההפוך לגדולת אותו היוםוהתהפכה האש הטובה האש הקדושה ושרפה נשמתם קדושים שיצאו חוץ לזמן ולמקום.
אור החיים הקדוש
בראש פרשה זו כתב באריכות בנושא" אחר" ואחרי" ובתוך דבריו כתב…"בהקדים לחקור … למה לא ציווה השםעל משפט יום הכיפוריםהאמור בפרשה זו עד הן היום ולא ציווה ביום צוותו בעניין קדשי המשכן וכאשר אמר לו" קרב אל המזבח"(ויקרא ט פסוק ז) שם היה לו לומר לו לא לבא אל הקודש פנימה… ומתרץ הרב וממשיך…"נראה שאמר אליו " קרב אל המזבח" – אין לך רשות ליקרב אלא למזבח ולא לפנים, אלא ששם היה לו לצוות באזהרה זו דאל יבא…" עכ"ל.
עולה מדבריו קודש שעל דעת הסוברים שבניו של אהרן נכנסו עם הקטרת אל תוך קדש הקדשים- הרי היה דיבור מפורש שלא לעשות כן- אלא רק הייתה חסרה האזהרה של מיתה בידי שמים- ואזהרה זו באה בפרשתנו זו, אך האיסור נאמר לו כבר בפרשת שמיני.
ועוד דברי קדשו בהמשך על הכתוב במסכת יומא דף נ"ג עמוד א…" וכפי זה בני אהרן מתו קודם שהעניש הכתוב… כי לא ציווה בעונש אלא אחר שמתו בני אהרן. אם כן חלה קושיא למה מתו? לזה אמר כי לא מתו על קו המשפט – שאחרים היו עושים דבר זה לא היו מתים כיוון ועדיין לא נצטוו בעונש , אלא הטעם הוא " בקרבתם לפני השם- להיותם סביביו של הקב"ה דקדק עמהם כחוט השערה… עכ"ל.
ועוד באותו מאמר כתב הרב…" שנתקרבולפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו. והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים… אל שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה…שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדבקות , נעימות, עריבות, ידידות, חשיקות, מתיקות עד כלות נפשם. עכ"ל.
הרב דסלר- מכתב מאליהו- עמוד 248.
…" ונמצאים עוד מצבי צמצום והגבלה שמקורם מצד עצם הבריאה והוא עניין הזמן. שההשפעות הרוחניות מוגבלות בתוך זמנים שונים. יש שבת ויש מועדים ויש ימות חול ועל האדם לסדר דרכי עבודתו לפי הסדרים האלה… ביום הכיפורים שהוא עת רחמים ואין השטנ שולט ואחר הכנה רבה של כמה ימיםרק אז כהן גדול ורק הוא נכנס לפני ולפנים … ובזה טעו נדב ואביהו כי חשבו שאינםתלויים בהגבלת הזמן ובאו בזכות עצמם ולכן פגעה בהם מידת הדין. עכ"ל.
נתנאל בן אהרן.