רבי יהודה אבן בלעם והפיוט "בזכרי על משכבי"

רקע היסטורי

רבי יהודה אבן בלעם (המאה ה־11, חי בספרד המוסלמית, ככל הנראה בטולדו) היה מן הפרשנים והחכמים הבולטים בספרד בימי הביניים. הוא נחשב לאחד מגדולי המדקדקים והפרשנים לפשט המקרא. אבן בלעם השתייך לחוג המדקדקים הספרדיים, שהושפע רבות מתורתם של מנחם בן סרוק, ר' יהודה חיוג' ור' יונה אבן ג'נאח.

בשונה מפרשנים שקדמו לו, אבן בלעם שילב בעבודתו גם יסודות לשוניים־פילולוגיים וגם מסורת פרשנית יהודית. חיבוריו נכתבו לרוב בערבית־יהודית, ורבים מהם תורגמו לעברית על ידי תלמידים וחכמים מאוחרים יותר.

עיסוקו בפרשנות ולשון

תחומי פעילותו העיקריים:

• פירוש המקרא: כתב פירושים מקיפים על מקרא (בעיקר על הנביאים והכתובים)
• דקדוק ולשון: חיבר חיבורים דקדוקיים ולשוניים, בהם עסק במבנה הלשון העברית ובשורשי מילים
• השפעה על דורות מאוחרים: השפיע השפעה ניכרת על פרשנים מאוחרים יותר, כמו הרד"ק (ר' דוד קמחי), אשר הרבה לצטט מדבריו

אף שאבן בלעם נודע בעיקר כפרשן וכמדקדק, יוחסו לו גם פיוטים, ובתוכם הפיוט הידוע "בזכרי על משכבי".

הפיוט "בזכרי על משכבי"

הפיוט "בזכרי על משכבי" הוא שיר קינה ולבוש נשמתי המבטא געגועי נפש אל הבורא. הוא בנוי במבנה פיוטי המשלב רגש אישי עמוק עם לשון מקראית ופיוטית.

תוכן הפיוט

במרכזו עומדת נפשו של הפייטן, המוצאת עצמה שרויה בין גופניות לבין כמיהה אל עליון. האדם, בשכבו על יצועו, נזכר באלוקיו, מתוודה על חסרונו הרוחני ומביע צמאון לקרבה אל ה'.

הטון הפיוטי מאוד אישי, כמעט וידוי־מיסטי, אך יחד עם זאת הוא שזור בביטויים תנ"כיים המדגישים את השורש הרוחני־מסורתי של תחושותיו.

מבנה וסגנון

• שימוש מקראי: שימוש נרחב בציטוטים ובלשון המקרא
• חריזה מוקפדת: כיאה לפיוט ספרדי מובהק
• שילוב קולות: שילוב בין לשון אישית של משורר לבין קול ציבורי של מתפלל

השפעתו והתקבלותו

הפיוט זכה לתפוצה רחבה מאוד במסורת ישראל. הוא שולב בסידורי תפילה ופיוטים, ובקהילות רבות נאמר כקטע פיוטי בסליחות ובפיוטי הימים הנוראים.

הוא נתפס כיצירה המייצגת את עולמה של יהדות ספרד בימי הביניים: עומק לשוני, רגש דתי עז, ומיזוג בין מסורת מקראית לבין שירה אישית.

מקומו של אבן בלעם בספרות הפיוט

למרות שעיקר תהילתו באה לו מפרשנותו למקרא, פיוט זה מעיד על עומק רגשו הפיוטי. אבן בלעם לא היה פייטן פורה כדוגמת ר' שלמה אבן גבירול או ר' יהודה הלוי, אך עצם העובדה שפיוט אחד שלו נשתמר והתקבל לדורות – מעידה על איכות יוצאת דופן.

סיכום

רבי יהודה אבן בלעם הוא דמות מרכזית בחקר הלשון ובפרשנות המקרא בספרד המוסלמית. עיקר פועלו היה לשוני ופרשני, אך הפיוט "בזכרי על משכבי" מראה צד אחר באישיותו – את הלב הפיוטי־המיסטי, המתרגם את הכיסופים הרוחניים לשירה נצחית.

פיוט זה הפך לנכס צאן ברזל של שירת ימי הביניים העברית, ונשאר עד ימינו ביטוי חי לנפש יהודי מייחלת, המתבוננת על מצבה בשעת בדידותה, ובוחרת לעלות במחשבתה אל הבורא.

נוסח הפיוט

בזכרי על משכבי / ר' יהודה אבן בַּלְעָם

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו
אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו
וָאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנַי אֱלֵי שָׁמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

לְךָ אֵלִי צוּר חֵילִי מְנוּסָתִי בְצָרָתִי
בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי אֱיָלוּתִי בְּגָלוּתִי
לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי וְנֶגְדְּךָ כָּל תַאֲוָתִי
פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי בְּקָרְאִי מִן הַמֵצַר
וְיִוָדַע בָּעַמִּים כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצַר
וְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי צוֹעֵק מִתִגְרַת צַר
אֲשֶׁר פְּשָׁעָיו לְךָ מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

מַה יִתְאוֹנֵן וְיֹאמַר מַה יְדַבֵּר וְיִצְטַדָּק
יְצִיר חוֹמֶר אֲשֶׁר תָשׁוּב גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק
מַה יִתֵּן לְךָ הָאָדָם כִּי יִרְשַׁע וְכִי יִצְדַּק
הַלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים בְּסֵפֶר יָמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

חֲצוֹת לַיְלָה לְךָ קָמוּ עֲבָדֶיךָ בְּמַהֲלָלָם
זְכוּת אָבוֹת לָהֶם תִזְכּוֹר וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם
קְנֵה עֲדָתְךָ כִּימֵי קֶדֶם קְדוֹשׁ יַעֲקֹב גֹּאֲלָם
וְהִנָּשֵׂא הָאֵל עוֹשֶׂה הַשָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

פירושים מעמיקים לפיוט

המטרה והמסגרת הנרטיבית

"בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי" – בלכתי לישון, בעלותי על משכבי, אני מהרהר ועורך חשבון נפש, ואז נזכר אני ב: "זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו" – עוונותי, מעשי הרעים.

(מקור: הספרייה הלאומית לישראל – אתר הפיוט והתפילה)

הייחוד הספרותי של הפיוט

"בזכרי על משכבי" מיוחד בכך שהוא מתאר את סיטואציית אמירת הסליחות עצמה. כשהאדם עולה על משכבו בחודש אלול ונזכר במעשיו הרעים, נודדת שנתו והוא מרגיש צורך לקום וללכת "אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו" – בית הכנסת.

(מקור: ערן צור – פתח שער)

הפזמון החוזר ויסודותיו המקראיים

הפזמון החוזר "נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ / כִּי רַבִּים רַחֲמָיו" מבוסס על ציטוט תנ"כי מספר שמואל ב'. לאחר שדויד חוטא בספירת העם, הוא נדרש על ידי גד הנביא לבחור בין עונשי רעב, מלחמה או מגפה. הוא בוחר במגפה כדי להיות תלוי בה' לבדו ולא בבני אדם.

הבחירה במגפה נובעת מהתובנה שבעת מגפה אין במי להילחם, נותר רק לזעוק לאל לבדו – ולכן היא עדיפה על העונשים האחרים, כי ה' הוא רחום ומתרצה.

(מקור: ערן צור – פתח שער)

המבנה הפסיכולוגי והרוחני

הפייטן מתואר כמבוהל, תוהה איך יימחל לו ומזכיר לעצמו שוב ושוב באובססיביות את העובדה שרחמיו של ה' רבים. אולם בבית האחרון עובר פתאום המשורר לדבר בלשון רבים, כמו נזכר שמלכתחילה קם באמצע הלילה כדי להצטרף לאומרי הסליחות בבית הכנסת, ולהיות חלק מחבורת הקמים.

(מקור: ערן צור – פתח שער)

המעבר מיחיד לרבים – התפילה הקהילתית

ה' יסלח לאדם כי הוא חלק מעדה גדולה, בעלת זכות אבות, שבניה קמים בחצות הליל להגיד סליחות. האדם שקם להגיד סליחות מכליל את עצמו בעדה המבקשת על עצמה בלשון רבים ולכן זכאית לסליחה, גם אם הוא עצמו לא העמיק בכל משפט ולא בהכרח מבין את משמעותו.

(מקור: ערן צור – פתח שער)

השפעה ומורשת

התפוצה ההיסטורית

הפיוט "בזכרי על משכבי" זכה לתפוצה רחבה בקרב עדות המזרח וצפון אפריקה. הוא מושר בקרב עדות המזרח והמגרב לקראת סוף סדר סליחות, ונאמר על ידי קהילות הספרדים בימי הסליחות והימים הנוראים.

המשמעות הפסיכולוגית-רוחנית

הפיוט מתאר אדם שאינו נרדם בעקבות מחשבות על חטאיו. האדם קם ממיטתו לבית הכנסת והולך לבקש מחילה ותחנון מהבורא. בתחנוניו מכיר האדם באפסותו אל מול האל ומבקש את סליחתו, כעבד שבוי בידי יצרו ותאוותיו, והוא שואף להיפדות ולהיגאל.

הסמליות הפנימית

האויבים שמהם מבקש האדם להיפדות ("רודיו וקמיו") הם למעשה יצריו ותאוותיו המנעים ממנו לעבוד את ה' כראוי. זהו מאבק פנימי של האדם עם עצמו, המתבטא בשפה הפיוטית המסורתית.

סיכום מחקרי

הפיוט "בזכרי על משכבי" מתגלה כיצירה מורכבת ורבת שכבות שמשלבת תיאור פסיכולוגי מדויק של חוויית האשם והחזרה בתשובה, עם עומק תיאולוגי וביטוי פיוטי מתוחכם. הוא מהווה דוגמה מצוינת לאופן שבו הפיוט היהודי הקלאסי הצליח לתעד ולבטא את החוויות הרוחניות הפנימיות ביותר של האדם המאמין.

רבי יהודה אבן בלעם הוכיח שגם מחוץ לתחום התמחותו העיקרי בפרשנות ובדקדוק, הוא היה בעל רגש פיוטי עמוק וכושר ביטוי יוצא דופן. הפיוט ממשיך לרגש ולהשפיע על קהל המתפללים עד ימינו, והוא נחשב לאחד הפיוטים החשובים במסורת הסליחות הספרדית והמזרחית.