בראשית מ"ו-ג-ד….( ג) ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם(ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו עלעיניך…."
ירידת שכינה עם יעקב ובניו.
אור החיים הקדוש.
…" כשירד ירא לנפשו, כי יתחיל הגלות ממנו, גם ירא כי יקבר שם בארץ טמאה …אנכי ארד עמך…" מהכתוב משמע שירדה עמו שכינה . וקשה- לדבריהם ז"ל שאמרו כי , מצרים להיותה מלאה גילולים – לא הייתה שכינה שםולזה משה היה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל…"כצאתי את העיר…" ואולי שכוונת דברי השם הוא על דרך אומרו " עימו אנכי בצרה…"שרמז לו כביכול- יסבול עימו הצרה…. ולעולם לא ירדה שכינה למצרים… מקום המטונף. אלא שראיתי שאמרו ז"ל בכמה מקומות …" כי שכינה עמהם במצרים… וכן אמרו " וישתחו ישראל על ראש המיטה" לשכינה שהייתה ..אמרו עוד כי השכינה השלימה שבעים נפש , כי היושישים ותשעה… אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה. הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה , שנו רבותינו – כי שכינה שרויה ביניהם ואפילו שניים ואפילו אחד… אלא ודאי יש הדרגות " אין מספר" להם להשראת שכינה בסוד " כי גבוה מעל גבוה- שומר". ויתרבה האור בהשראתו , כפי בחינת הסובב השרת השכינה. וצא ולמד השראת שכינה בהר סיני ולמטה ממנה השראתו בבית המקדש ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא ובית הכנסת ובית המדרש ובין עשרה שעוסקים בתורה ולמטה בהדרגת המניין. ובזה נתישבו דבריהם. כי לא ירדה שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר, שהוא המנבא ולזה אמר משה" כצאתי מן העיר".. אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא – ירד עם יעקב אבינו ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים .והגם שבאורו יתברך- לא יוצדק לעשות הפרש … כי באלהותו יתברך הוא אור שווה , אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתייחס אליו בחינת ההדרגות… עכ"ל.
תורה תמימה.
…"אנכי ארד עמך: מלמד כשירדו למצרים, ירדה שכינה עמהם-(מכילתא- בשלח.) עיין מגילה כ"ט ע"א…"תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו למצרים , שכינה עמהם שנאמר( שמואל א-ב)…" הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים … גלו לבבל , שכינה עמהם…" וצריך באור- שלא הביאו דרשת המילתא מפסוק שלפנינו בתורה . ואולי רוצה הגמר ליליף שהשכינה הייתה איתם גם בהיותם שם ולא רק בשעת עצם הירידה לשם וזה אינו משמע מפסוק שלפנינו. דיש לומר" אנכי ארד עמך" כמו אלווה אותך על דרכך ואשובה , כדרך המלווים, מה שאין כן בפסוק דשמואל ככתיב מפורש בהיותם במצרים. עכ"ל.
לולאות תכלת.
מרגיש ומדגיש התורה תמימה את דברי אור החיים הקדוש ואומר בפירוש שאפשר להבין את " ירידת השכינה" כליווי בלבד ולכן למדו במכילתא מפסוק אחר.( המלבים מסביר את הפסוק בשמואל על נבואת אהרון במצרים ולא על המצאות השכינה).
ברוח זו מפרש גם העמק דבר: "ארד עמך- להשגיח עליך ביחוד…אעלך גם עלה-שתי עליות. עליה חושית- שיעלו בשעת גאולה לארץ ישראל. וגםעלה– עליה רוחנית- שביציאת מצרים יעלו במתן תורה ובעבודת הקרבנות יותר מאשר היו עוד לפני בואם למצרים. עכ"ל.
לולאת תכלת-אפילו אם נרצה להבין דבריו קודש " ארד עמך"- להשגיח עליו ביחוד, שכוונתו ירידת שכינה ממש, הרי שהסביר כוונתו " באעלך גם עלה" ולא הזכיר " עליית השכינה מהגלות- משמע שלא ירדה.
ממשיך התורה תמימה להביא את המשך הגמרא.
תורה תמימה- המשך
…" ואנכי אעלך- מלמד שכשעלו ישראל ממצרים , עלתה שכינה עמהם (מכילתא בשלח)…" מגילה- שם…"ואף שהן עתידין להיגאל שכינה עמהם שנאמר(דברים- ל)…" ושב ה אלהיך את שבותך …" והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהם מבין הגלויות…" עכ"ל הגמרא.
עליינו לעיין עוד מה כתבו על הפסוק בספר דברים- בהמשך. אך בנתיים נמשיך בפסוק כאן. המשך חכמה בדברים פקחי עיניים מסביר את הסוגיא.
משך חכמה.
…" לכן בא אליו התגלות אלוקית בלילה, להראות שאף בלילה- בחשכת הגלות, שורה שכינה בישראל, כמו שאמרו…"גלו לבבל שכינה עמהם…" וזה אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה, יעקב תיקן תפילת ערבית, והן איברים ופדרים שהן קריבין בין ביום ובין בלילה . והנה אמרו ז"ל שאין השכינה שורה בחו"ל , רק למי שהיה רואה בארץישראל כמו שאמרו על יחזקאל סוף" מועד קטן" . לכן סוף עבודה כמו הקטרת איברים שכבר נשחט ונזרק ביום , נוהג אף בלילה… ומזה יצא לנו מוסר השכל שכאשר ישראל אוחזין אל הקבלה הנאותה והולכים בדרכי ולימודי אבותיהם , אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין , אשר נגלו אליו האלוקים בהיות המקדש על מכונו, אז שורה השכינה עמהם גם בחו"ל גם בלילה… אבל ששכחו… נסתלקה… עכ"ל.
לולאת תכלת.
הרי משלים הרב דברי אור החיים הקדוש ומראה במתק קדושת דבריו את האפשרות בה ישכון אור. האלשייך הקדוש מבין באופן נוסף.
אלשייך הקדוש.
…" אנכי ארד עמך: אם אינך הולך עם זרעך, הלא תאבד תקוות גאולת בניך חלילה כי ישקעו בטומאת מצרים ואין מקימם. על כן צריך שכינה עמהם" כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף" בל תשלוט בם טומאת מצרים… ואמרו רבותינו ז"ל ( שמות רבא- טו) שאמרה שכינה" כל עוד שאני עמהם, אין קונים שם רע. כי מהיות השכינה מרחפת עליהם עצרו כח לבלתי היטמא בארבע דברים( שמם, שפתם, לשון הרע, עריות)… כי אין שכינה שורה בעיר , אם אין שם מי שיהיה מרכבה אליה. על כן אמר הוא יתברך ליעקב… בלעדיך אין איש ראוי תשרה שככינה עליו לרדת מצרימה… ושמא תאמר… והלא היה יוסף במצרים מרכבה אליה כאמור בספר הזהר … לזה אמר יוסף אשר הוא מרכבה אל השכינה … כלומר ימלא מקומך להיות מרכבה אל מדרגתך. כי אינו דומה גדר השראת שכינה השורה עליך לגדר השראה שהייתה על יוסף . כי הנה הגדר אשר על יוסף- לפי ערכו … אמנם גדר גדול מזה הוא אשר עליך, המגן נגד הבחירה על הארבע דברים… ויוסף ישית ידו: להיות מרכבה בהשתלשלותם אל המדרגה אשר עליך כי רבה היא על אשר הייתה עליו… עכ"ל.
לולאת תכלת.
ומזכיר הרב בדבריו את המדרגות הרבות בשכינה עלייהם דיבר האור החיים הקדוש. ומחלק בין " מדרגה פרטית של יעקב – שעליה כתב העמק דבר" בייחוד" ובין מדרגה כללית של שכינה על עם ישראל שזה דימה לפסוק" כנשר יעיר קינו" שכינה השכינה " חופפת".
עתה נעסוק בפסוק שהבאנו למעלה ספר דברים פרשת ניצבים פרק ל פס-ג
…" ושב ה אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצךה אלהיך שמה…"
רש"י: היה לו לכתוב " והשיב את שבותך". רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצר גלותם וכשנגאלים- הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם… עכ"ל.
לולאת תכלת.
מובן מרש"י שהשכינה נמצאת לא במקום פיזי ממש עם ישראל , אלא שהיא נמצאת איתם " בצרת הגלות". זאת אומרת אפשר להבין שגם שכינה " בגלות" כיוון ועם ישראל בגלות. אך לא נמצאת איתם ממש במקומם. ולכן פתח רש"י במילה " כביכול".
אור החיים הקדוש.
…" ושב ה: פירוש- חלקי הקדושה שנישבו מצד מעשיך הרעים שקדמו- ישיבם השם מהשבאי … עכ"ל.
מלבי"ם.
…" אשר הפיצך: … לא היה זה במקרה… ה אלהיך שמה: שהיה מכוון מאת השם שתהיו שמה . וגם יורה שאף בשביל מעט מבני ישראל בכל מדינה, ה אלהיך שמה, שהשכין שכינתו ביניהם. עכ"ל.
לולאת תכלת.
.." על פי אור החיים אפשר להבין שגם בגלות מצרים המדוברת ירדה שכינה לאסוף חלקי הקדושה. ואמרו בבעלי המקובלים שדווקא ירדו למצרים על מנת להעלות ניצוצות של חטא אדה"ר. וזה נקרא " השבה". על פי המלבי"ם קצת קשה כיוון ולעי"ל לא כתב דעתו. ואילו כאן כותב על שכינה במושבות ישראל בפועל- ולא ידעתי כוונתו על חלקים כדברי אור החיים או ממש. ואולי אפשר לחבר הלולאה כיוון ולמדנו שתשרה שכינה על ידי התעוררות של מעשה מצווה או תשובה ולא " סתם". ע כן אפשר לפרש שגן הנידחים כאשר תבוא להם התעוררות- תתעורר גם שכינה כנגדם ואולי זו בחינה של חופפת בה הזכיר האלשייך הקדוש. ואולי כיוונתי כאן לדברי קודש האלשייך הקדוש שכתב כאן.
אלשייך הקדוש.
…"בכל הגויים אשר הדיחך:" לא נתרחק ממך… ויתכן רמז- באמרו הדיחך לאמר- לא השליכך ונתרחק ממך- כזורק חפץ מידו ומפרידו מעצמותו, כי אם כמדיח ודוחף דבר בידו לאט לאט , אשר יש שני דברים. שיד המדיח דבקה תמיד בנידח וגם הוא בשצף קצף לאט ולא כזורק בחמת כוחו ומרחיקו כמו רגע. ושב השם אלהיך את שבותך: והוא מאמרם ז"ל …" הבא ליטהר מסייעין אותו ( יומא ל"ח-ב) נמצא כי אין האדם עושה , רק ההתחלה והשאר , הוא יתברך עושה. וזה יאמר" ושבת" – כי אתה הוא השב מעצמך והוא ההתחלה ואחר כך " ושב השם את שבותך" השם הוא השב בעצם ולא אתה . ואם כל זה , יחשוב ויעלה עליך כאילו אתה עשית… עכ"ל.
לולאת תכלת.
הרי מסביר את שני הדברים. הרי בגלות אינו משליך לגמרי יתברך אלא עדיין קשור אלינו וזה מסביר דברי המלבי"ם וכן מסביר דברי כולם לעי"ל שבגלות המר שכינה נמצאת אך באופן מסוים" שלא משליך החפץ מידו, אלא מעט מעט…" וגם מפליא להסביר עניין העלייה מהגלות שהיא התשובה של עם ישראל שמתחילים ונחשב להם עלייה. וגם יכול להסביר את הפסוק למעלה " ואעלך גם עלה.." והוא חיבור היריעה.
נתנאל בן אהרון.
