דברים ל"ג-א\ב…." וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפנימותו…" (ב) ויאמר "ה" מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהרפראן ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו…"
ספרי:…" כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל ,לא על ישראל בלבד הוא נגלה , אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם…" מקבלים אתם את התורה"? אמרו לו…" מה כתוב בה"? אמר להם" לא תרצח". אמרו לפניו…" ריבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא , שנאמר…" והידיים ידי עשו…" ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר…" ועל חרבך תחייה…" הלך לו אצל בני עמון ומואב…אמר להם… מקבלים אתם… מה כתוב בה?…" כל עצמה של ערווה שלהם…"…. הלך ומצא בני ישמעאל. אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה? אמר להם " לא תגנוב.." אמרו לפניו. ריבונו של עולם כל עצמו של אביהם ליסטים היה , שנאמר…" והוא יהיה פרא אדם…". לא הייתה אומה באומות שלא הלך ודפק על פתחה … אפילו שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם , עד שפרקום ונתנום לישראל… עכ"ל לשון הספרי.
בדברי הספרי. א- הרי בדרך העולם יש כן לשאול" מה יש בה" – זו דרך ההיגיון והשכל. משל לאדם הבא לחתום על " חוזה" . בדרך העולם שישאל בוודאי…" מה כתוב בו"? על מה אני הולך להתחייב? .ב. מה הוא הלשון " כל עצמו של אותו אביהם…" ? היה נכון לומר… כל עצמו של אותו אבינו"… כיוון ופנה לאומה עצמה- לכן מדוע האומות ענו בלשון " אביהם"– כלומר – אביהם שלהם , אך לא שלנו…". נראה שנקודות אלו מורות על הבדלים מהותיים המונחים בשורש עם ישראל – ולהבדיל בין קדש לחול- ואינם נמצאים באומות העולם.הנקודה הראשונה- אמונה. אומות העולם "עובדים עם השכל". לכן שאללו…" מה כתוב בה"? זה דרך השכל והגיון הרגיל- בין בני אדם. אך הם התעלמו לגמרי ממי שבא לתת תורה. וכי אליו שייך לשאול…" מה כתוב בה? הרי בוודאי " חיכו ממתקים ונופת צופים…" אם כן מה שאלה זו עושה? אם כי להראות- שאינם מסוגלים לקבל ממנו מאום – בשורשן. השימוש בשכל ההיגיון ההוא רק חיצוניות הדבר ומשמש" סיבה" – מדוע לא לקבל. אם כן עיקר הדבר הוא התעלמות האומות ממי שבא לתת תורה– ורק אחר כך – דחו אל הקבלה- כיוון ואינם מוכשרים לכך – על פי הגיון הקטן שלהם. כיוון והתעלמו ממי שבא לתת ופתחו בשאלה- הרי בוודאי שלא נגלה עליהם. ואם תקשה הרי הספרי פותח" שנגלה על כל האומות" – זה מצדו של השם יתברך – כי אין משוא פנים לפניו- אך להם לאומות – לא הייתה התגלות – אלא " זרח" " הופיע". הם החשיכו בעצמם לעצמם- מוזכר- שאינם " מוכשרים בשורשן" לראות או לקבל ממי שבא לתת תורה. לעומתם עם ישראל פתח…" נעשה ונשמע". לא שאלו שאלות הגיון ושכל . נתחייב לחשוב שהיו ישראל מוכנים בשורשם להאמיןלמי ובמי שבא לתת תורה – שכולה נופת צופים. לא שתו ליבם" להגיון"– כיוון ובאמונה לא שייך" שכל והגיון אלא היא דבר שמעל הבנת השכל- ומצריכה את " הלב" של האדם. כאשר הלב נקי ואינו משפיע על החשיבה והשכל" אזי מתגלה ויתגלה עוד השכל האינסופי של הבריאה כולה הטמון בפסוקי תורה. אך כשהלב " מחשיך" דרכיו – מחשיך הוא גם על דרך האמונה וגם מחשיך על דרך השכל – ומעוותו.
אם כן נוסיף באומות העולם שליבם אינו ברשותם – ומשורש הטמוןבליבם רצו לדחות את מי שבא לתת תורה- ולכן במודע נקטו בשאלות- המגלות את הטמון עמוק בליבם- כיוון וכל רצון נעוץ ברצון הלב תחילה- והוא מסית ומדיח את " המוח והשכל" לאן שירצה. כאשר הלב " נגוע"-הוא מסית את החשיבה כרצונו. מכאן מובן שעיקר האמונה – בלב ולא במוח. המוח הוא מטבעו " הפוך" לאמונה כיוון ואינו מסוגל " לביטול" ומבקש להבין ולחקור- לכן לא יקבל אמונה – המוח. אך הלב האהוב מסוגל כן " לביטול" שהיא שורש האמונה . ורק עם ביטול הלב יוכל להשיג למדרגות הבנה באלוקות – ולא בדרך המוח בלבד אלא – הלב תחילה- עד מדרגת " דבקות מוחלטת בשם.
מהיכן קיבל עם ישראל לב זה? אלא מאבותיהם הקדושים. באברהם נאמר…" אשר מצאת את לבבו נאמן לפניך…" יעקב לפני צאתו לפדן ארם- ברכו יצחקאבינו( בראשית-כ"ח\ג-ד)…" ואל שדי יברך אתךויפרך וירבך והיית לקהל עמים(ד) ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתךלרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם…" ויעקב בברכתו לבניו של יוסף אפרים ומנשה( בראשית מ"ח\ט"ו)…" ויברך את יוסףויאמר האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרעהאתי מעודי עד יום הזה …"וכן לפני מותו מצווה להיקבר במכפלה אשר בחברון שם קבורים אבתיו ( בראשית מ"ט- כ"ט-ל"ב)…" אני נאסף אל עמי קברו אתי אל אבתי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי… אשר קנה אברהם את השדה… שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה…." וכן יוסף העביר את " לב האמונה " לעם המתהווה לפני מותו( בראשית נ\כ"ד-כ"ה)…"ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת והאלהים יפקד אתכםוהעלה אתכם מן הארץ הזאתאל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב (כ"ה) וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעלתםאת עצמתי מזה…"
ולא כמובן מאליו ,אלא, עמלו עמל רב בניסיונות- ואז עלו האבות באמונה ודבקות תמימה בחיים שלמים , עד הזמן בו הנחילו לבניהם- אחריהם- וגם הם עמדו ועומדים בניסיון האמונה והדבקות בשורש ולא הרהרו אחר מידותיו של השם. ומה שאמרו חז"ל שהאבות עמדו בניסיון" ולא הרהרו" הוא הדיוק אותו אנו מחפשים כאן. כיוון " ולא הרהרו" אפילו בחשיבה קטנה ודקה ולא עברו לחשוב מחשבות " שכליות" אשר דרכן אדם מתרחק מהאמונה. אלא נשארו " דבקים באלהים חיים. נראה דברי קודש הגור אריה למהר"ל כמה מילים באמונה ושרשה. כך ככתב בפרשת " חקת" על הפסוק…"יען לא האמנתם בי להקדישני…" זה לשונו(הערה 40)…
…" כי הגדרתה של אמונה היא" שהוא מתדבק במי שהוא מאמין…ודבר זה הוא עצם האמונה – כי אין ראוי לדבקות כזה – רק בעל אמונה , שכאשר הוא מאמין בו יתברך ,הוא מתדבק לגמרי… בעל אמונה הוא " נטיעה" חזקה עם השם יתברך… כי האמונה מגיעה עד אין קץ וסוף …שכאשר מאמין בו האדם בכל ליבו– הוא דבק בו יתברך ואין סר מאתו. עכ"ל.
מכתב מאליהו- הרב דסלר זצ"ל. חלק א- עמודים 170- 171.
…" איתא בספרי הקדש שאמונה היא שמאמין במה שלא ישיג עוד בשכלו ממש. וצריך ביאור.
אמנם יש ב בחינות באמונה. א. – אמונת חכמים. שמאמין לרבו ואבותיו במה שמלמדים אתו. ב. שמאמין בקדוש ברוך הוא. כשמבחין בנבראים ורואה גודל החכמה בסדר בריאתם וכן שמסתכל בהשגחה פרטית ורואה את דקדוקה – יבחין ברור כי "ה" הוא העושה כל אלה. אמנם לשניהם בחינה אחת, דהיינו, שבאים מכח הכרעת הישרות שבלבו. לבו אומר לו , כי אי אפשר אשר אבותיו ורבותיו שאהבוהו ינחילוהו שקרים וישתדלו לרמותו … וכן אומר לו ליבו- שמכונה מסודרת מכל כך הרבה חלקים וכל אחד ואחד מדוקדק במקומו , איך אפשר שכל זה יסודר שלא בכוונה? …הרי שהישרות שבליבו מבררת ומאמתת לו את אשר יאמין- נמצא שהכרת הישרות בלב היינו – האמונה. ויש דברים הברורים בשכל- מבוררים על פי חשבון, כמו כל חשבון מתמטי וכדומה, שבהם אין צורך לשום הכרעת הלב על פי הישרות… זהו גדר בחינת האמונה . אמנם אחר שמכיר את הישרות ומתאמתת בקרבו, אז נעשה לו לדבר ברור בשכלו, ממש כמו חשבון מתמטי- כי מכיר ורואה כבעיניו ממש, שהצד השני –שקר ובלתי אפשר הוא כלל. אחר שיכיר בשכלו ונעשה כמו חוש אצלו , אז הכרתו זו נקראת- צדק- דהיינו- משפט השכל. וזהו עניין " צדיקבאמונתו יחיה" דק מקבלת את תוכנה וחיותה מבחינת האמונה. ונאמר באברהם אבינו ע"ה…"והאמין בה" ויחשבה לו צדקה…" פירוש-שכיוון שהאמין , כבר חשב לו "הקב"ה על שם סופו- שיגיע על ידי האמונה אל בחינת השגת הצדק על פי משפט השכל. עכ"ל.
השאלה השנייה. מדוע נוקטים אומות העולם לשון…" כל עצמו של אותו אביהם"? היו צריכים לומר…" כל עצמו של אבינו…". אלא אמרו ולא ידעו מה אמרו. אומות העולם מעורבבים בשורשם הלא טהור והמעורבב. אין גדרי ערווה או גדרי חיתון- הכל מותר. כל אומה אשר יבוא אליה ויבדוק – הרי אינה אותה אומה שורשית . לכן אין להם שום יחוס אחר" אבות". ולכן נקטו לשון…" אותו אביהם…" אין להם דהיום- שום קשר לשורש ולמקור אלא כנספחים בזמן. זה הוליד וזה הוליד – אך מותר האדם מן הבהמה –אין. לכן נקטו לשון…" אותו אביהם…" אביהם שלהם- אך לא שלנו. יש להבין גם שמנסים לבוא כמו בטרוניה – כיוון ובשורש אנו עקומים – אז גם כן כיום – העקמומיות גוברת כל הזמן – גם במשך הדורות. אנחנו משהוא חדש- כך לטענתם…" אביהם" היה ונשכח- כך מובן לדבריהם.
ולהבדיל בין טמא לטהור- עם ישראל- נתייחס אחר " אבות האומה. כמו שראינו – האמונה בלב – עוברת בעם – בשורש מדור דור ומניסיון לניסיון. לבו של אברהם – שהוכשר לקבל האמונה – ולעלות ולהנחיל – אחר י ניסיונות – העביר את " הנקודה שבלב" אל כל העם ובכל הדרות. עם ישראל " אינו מעורבב" – לכן נשמרת " הנקודה שבלב". כל עם ישראל היה מקופל באברהם ושרה. ואחר מכן ביצחק ורבקה . אחר מכן ביעקב ונשיו. אחר מכן ועד היום בשנים עשר שבטי יה. יש לשאול – מדוע הוצרך " פיצול" לשנים עשר שבטים? היה יכול לצאת העם ממשפחה אחת. אלא שהתשובה נעוצה בברכת יעקב לבניו – השבטים ובברכת משה לעם ישראל כאן בפרשה זו. יעקב נתן לכל בן – ברכה ואפיון " פרטי". שם הכניס גם תוכחה. אך האפיון המיוחד שנתן " לכל אחד מבניו שאחר נעשה" ראש שבט". אפיון הפרטי הזה נעשה לאפיון " שבטי". כוונתי –להתפתחות של " תכונות" בעם ישראל לעתיד. ידע יעקב בקדשו הרב שיש להכין את בניו להיות שבטי יה – עם ישראל. על מנת להיות לעם – לא מספיק תכונה "משפחתית של " חסד" או דין או רחמים" אלא חייבים " רב גוונים של תכונות אשר יתהלכו בתוך העם. תכונה אחת עלולה להשתנות במרוצת הזמן. תכונות הרבה – לא יקבלו שינוי. לכן אפיין יעקב את בניו באפיונים גם של בעלי חיים- אפיון אשר אינו משתנה- כמו תכונה של בעל חי – אשר אינה מקבלת שינוי במרוצת הזמן. בניו של יעקב התפצלו לשבטים על מנת ליצור " אחדות של עם ". זו הדרך. הרי אנו לא מעורבבים עם האומות – ולכן חייבים היו לדאוג לרב גוניות של תכונות- זה החל בברכת יעקב לבניו לפני מותו. ומה שאמרו חז"ל שמשה התחיל לברך את ישראל במילים…" וזאת הברכה…" היכן שסיים יעקב אבינו – כיוונו על ברכת יעקב שסיים ( בראשית מ"ט-כ"ח)…"כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהםויברך אותם איש אשר כברכתוברך אתם…". עכשיו אפשר להבין מה שאמרו על ברכת משה לפני מותו – שברך עם שלם – וזו " העבודה החלה עם האבות הקדושים אשר עשו הכנה ללבבות עם ישראל עד סוף כל הדורות.
ולראייה דברי המפרשים " הספורנו" ורב פנינים" ששאלו מה פירוש …"כל אלה שבטי ישראל".. הרי עמדו שם רק בניו ועדיין לא היו " שבטים–רבי אוכלוסין ומשפחות? כתב הספורנו" וזה לשונו…" אלה שהזכיר יעקב כאן הם הי"ב שבטים באמת – אשר נכתבו על החושן והאפוד לזיכרון – לפני "ה". והי בברית הר גריזים והר עיבל וכנגדם הקים משה י"ב מצבה ויהושע הקים אבנים בירדן ובגלגל ואליהו הקים אבנים במזבח. אבל מנשה ואפרים – לא היו במניין השבטים – זולתי בעניין ירושת הארץ והנמשך אליה בהעדר שבט לוי. עכ"ל.
רב פנינים.
…" כל אלה שבטי ישראל שנים עשר: רצה לומר… כולם היו שבטי ישראל , שהם שבטים יוצאים מאותו גזע הנכבד וכולם היו שלמים במעשיהם ולכן קראם שבטים. כי המשיל את יעקב ובניו – כאילן ששורשיו –אחד, והענפים – רבים- מסתעפים ממנו . ונקרא הענף הגדול " שבט" . וכל ענף יסתעף לפארות – והם המשפחות. וכל פארה – תסתעף לרוב עלים – והם בני המשפחה . וכמו שמדרך אילן וטיבעו – שכשהשורש הוא טוב – כל הפארות והשבטים והעלים היוצאים ממנו , הם טובים. כן היה יעקב שהוא השרש – שלם וטוב ובניו – שבטים – ישרים וטובים. עכ"ל. שהחיינו עד הלום נכתוב כמה דברים בעניין השבטים שכתב גור אריה בהרחבה גדולה. נביא כמה מילים שהוזכרו בנושאים שנלמדו כאן.
גור אריה.
בראשית-ויגש. מ"ו- י…" ושאול בן הכנענית…" מפרש רש"י: "בן דינה… לא הייתה דינה רוצה לצאת, עד שנשבע לה שמעון שישאנה…" כתב הגור אריה…" כי תולדות יעקב שהותר להם לישא אחותם –הכל היה ברוח הקדש שהותר להם. מפני כי בני יעקב היו עם אחד בפני עצמו– הותר להם לישא ביחד, כדי שלא יהיו צריכין להיות מתחברים לעם אחר…ויעקב הוליד כלל ישראל הנקראים " אדם". ואין אומה בעולם נקראים " אדם" זולת ישראל( יבמות ס"א\א). עכ"ל. עוד כתב הרב בנושא … האם נשאו השבטים כנעניות או שנשאו תאומות שנולדו עמהם? ויש בכך דיונים וסברות. כתב בספר ויקרא פרק ט פסוק ב בהערה 61…" מה" החל כבר על ידי השבטים … ונראה שלכך הותר לשמעון ולוי להרוג את תושבי העיר של שכם בן חמור , משום שבני ישראל והכנענים הם שתי אומות. ולפיכך הותר להם ללחום כדין " אומה" שבא ללחום על אומה אחרת… כי בני יעקב היו עם אחד בפני עצמו…כאשר היו כל י"ב שבטים נחשבו " לאומה". עכ"ל.
נתנאל בן אהרון.
