בראשית ל-כ"ב…" ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח אתרחמה…"
רש"י:…"זכר לה שמסרה סימניה לאחותה . ושהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו- שמא יגרשנה יעקב – לפי שאין לה בנים. ואף עשו הרשע כך עלה בליבו כששמע שאין לה בנים … עכ"ל.
שפתי חכמים– :…"דאם לא כן… מה זכר לה? דבכל מקום" זכירה"- נופל על מעשה שעשה, כמו …" ויזכור אלהים את נח…" כמו שפירש רש"י שם…" שלא שימשו בתיבה. וכמו זכירה דגבי לוט שלא הגיד ששרה אשתו של אברהם…" עכ"ל.( בהמשך ננסה ללמוד גם ב פסוקים הנ"ל בנח ובאברהם ולוט.). ( ראה בהמשך בעניין אברהם ולוט שכתב" עיקר זכירה על אותו שהוצרך לישועה- נדון בכך בהמשך).
הרי מחברים הם את הזכירה " למעשה" מסוים. ואילו ג התרגומים לקמ"ן מדברים על ששמע שומע תפילות את תפילתה.
תרגום אונקלוס:…" ועאל דוכרנא דרחל קדם "ה" וקבל צלותא "ה" ויהב לה עידוי…" תרגום מילולי: עלה זיכרון רחל לפני השם וקיבל תפילתה ונתן לה " הסרת טיבעה".
תרגום יונתן:…" ועל דוכרנא דרחל קדם " ה" ושמיע קדמוי קול צלותה ואמר במימריה למתן לה בנין…" תרגום מילולי: ועלה זיכרון רחל לפני השם ושמע מלפניו קול תפילתה ואמר בדיבורו לתת לה בנים.
הרי על פי ב התרגומים אין הדבר תלוי בזיכרון מעשה , אלא בעליית תפילתה לפני שומע תפילה.
תרגום ירושלמי:…" ואידכר מימרא ד"ה" ברחמוי טביא ית רחל ושמיע מימרא ד "ה" בקל צלותא ואמר במימריה למיתן לה בנין…" עכ"ל.גם תרגום ירושלמי מפרש כעניין קודמיו.
" אור החיים הקדוש" מסכם את דעתם…" מגיד הכתוב, כי הגם שעלה זיכרונה לפניו , עוד הוצרכה לתפילה, כאומרו …" וישמע אליה…" עכ"ל.
רד"ק:…" אחר שנראה כנשכחת- שכולן ילדו- והיא לא ילדה- ראה האל עלבונה ופקדה. וישמע אל כל התפילות שהתפללה והגיע עתה העת שנעתר האל לתפילתה… עכ"ל.
נראה בדברי הרד"ק מחדדים הנקודה …" שכך עלה ברצונו יתברך- והגיע שעתה להיפקד. כל זאת יחד עם תפילותיה . ואפשר להוסיף יחד עם מעשיה הטובים והשתדלותה. זו גם דעת " אור החיים הקדוש".
ספורנו:…" שהשתדלה להוליד- בהכניסה צרתה לביתה וכעניין הדודאים. עכ"ל. גם הספורנו מחבר זיכרון למעשים. אך בעוד רש"י הזכיר מעשיה עם אחותה, מזכיר הוא השתדלותה להוליד.
" באר בשדה": …" שלא יאמרו…" זאת אשתו וזאת זונתו…" אי נמי-….יעקב אחר שקנה הבכורה היה לו דין" כהן" . וחששה שמא יסבור יעקב כדעת רבי יאודה , דכהן לא יישא איילונית ( שהייתה איילונית") שהיא זונה האמורה בתורה. עכ"ל.
נראה שגם חששה לשמו הטוב של יעקב וגם לכהונתו.
מצאנו עוד זיכרון באברהם ולוט. בראשית י"ט- כ"ט…
" ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכהבהפך את הערים אאשר ישב בהן לוט…"
רש"י:…" מהו זכירתו של אברהם על לוט?. נזכר שהיה יודע לוט ששרה אשתו של אברהם . ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה" אחותי היא " ולא גילה הדבר- שהיה חס עליו לפיכך חס הקב"ה עליו. עכ"ל
שפתי חכמים:…"כל מקום שנאמר" ויזכור" צריך לומר שהזכירהנאמרה על אותו שהוצרך לישועה והצלהכמו …" ויזכר אלהים את רחל…" וגם בחנה " ויזכרה השם". אבל כאן יהיה הזכירה לאברהם והישועה ללוט . לכן פירש ויזכור אלהים את לוט – שצריך לישועה.ומה שכתב" את אברהם" רצה לומר- זכר ללוט את הטובה שעשה עם אברהם." ואת אברהם" כמו- עם אברהם…" עכ"ל.
מסביר מעשה לוט " הבאר בשדה".
…" ואם היה לוט מגלה שאברהם אינו אחיה באמת , אלא דודה -אחי אביה והוא הוא אחיה באמת, אז כל הגדולה והעושר היה הולך סובב הולך ללוט… ואף על גב שאין זה זכות באמת כדאי להציל לוט מחיובו, שאין כאן אלא שישב ולא עבר עבירה … מכל מקום הני ליה זכות אברהם…" עכ"ל.
לי נראה להוסיף פירור משלי על המילים כאן" את אברהם". התורה רומזת במילים אלו ללוט. שהרי נאמר בפרשת " לך – לך". כאשר עלו ממצרים( י"ג-ה)…" וגם ללוט ההלך את אברהםהיה צאן ובקר ואהלים…" רש"י כתב שם שכל רכושו של לוט בזכות הליכתו עם אברהם. ועל כן זכר לו טובה- ולא הלשין עליו. מכאן נלמד שאפילו על צירוף הרשע עם הצדיק- יש מטרה והשגחה. שהרי רק אחר שנפרד ממנו- ניגלה עליו השם ביתר שאת וביתר קדושה כמו שכתבו שם המפרשים. ובכל זאת- כשהייה שם לוט- הרי כל בהשגחה פרטית עבור אברהם. המילים " את אברהם" מרמזות על שניהם יחד- אברהם ולוט- וזה היה במיוחד בירידה למצרים.
רמב"ן.
…" כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עימו לשוט בארץכאשר ילך והוא שנאמר…" וילך אתו לוט…"… ולכן היה זכות להצילו בזכות אברהם …. כי לולי אברהם עודנו היה גר בסדום …. וגם ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו…" עכ"ל.
על פי דברי קודשו הרי יש מעשה לוט- שהלך עם אברהם ויש מעשי אברהם בעבור לוט ושתי הסיבות הללו- נזכר אברהם דווקא- על מנת הציל השם את לוט ומשפחתו. ותמהה אני מדוע לא הזכיר יציאת אומות עמון ומואב ממנו ( "גור אריה " הזכיר יציאת עמון ומואב מלוט)
מלבי"ם.
…" והיה ראוי שיושחת גם הוא- שלא היה ראוי מצד עצמו- לא היה ראוי להצלה – רק אם היה בורח באמצע לילה , תכף כשאמר לו המלאך … לא כן אחר שהתמהמה , עד שהוחל הפיכת הערים- שניצל על ידי ניסים גלויים וצוער ניצולה בשבילו- לזה לא היה ראוי , רק שזה נעשה על ידי תפילת אברהם וזכותו…" עכ"ל.
מובן מדבריו שבאותו הלילה הייתה לו זכותו למלט נפשו בלבד. אך אחר כך מה שהיה בפועל אינו בזכותו כי אם בזכות תפילת אברהם וזכות אברהם. ורמז נוסף אקח כאן, שהרי " במסתרים " ובחשיכה שם אברהם את שרהה בתיבה… והרי ללוט עמדה זכותו רק בחשיכה , רמז לחשיכה ששם אברהם ת שרה בסתר בתיבה.
באופן נוסף פירשו התורה תמימה על פי מסכת ברכות נ"ד ע"ב והמשך חכמה.
תורה תמימה.
…ברכות נ"ד-ב…." אמר רבי יוחנן. אפילו בשעת כעסו של הקב"ה , זוכר את הצדיקים , שנאמר" ויהי בשחת אלהים את ערי הכיכר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה…" עכ"ל.
ומסביר התורה תמימה…" אין הרבותא" דזוכר את הצדיקים עצמם" להצילם מתוך המהפכה דפשיטא הוא " רגלי חסידיו ישמור". אלה הכוונה דזוכר את הצדיק- לעשות חסד גם עם קרוביו ובני משפחתו והכראיה שמביא שניצל לוט על ידי שזכר את אברהם. עכ"ל.
על פי דבריו מובן שאין ללוט כל זכות- אלא הכל זכותו של הצדיק ורצון השם להיטיב לצדיק על ידי כך שיציל גם בני משפחתו- אך לא בזכותם.
ביתר הרחבה מפרש רעיון זה המשך חכמה.
"משך חכמה".
הרב מתייחס גם לפסוק הקודם…" ( כ"ח)…" וישקף על פני סדם ועמרה ועל כל פני ארץ ככר וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטר הכבשן…" וגם לפסוק שלנו. וזה לשונו… " ויהי בשחת אלהים את עריהככר…" ותכן כי הוא על התבוננות של אברהם על מפעלות בורא יתברך… כי בעת שחתו את ערי הככר בגופרית ואש , אז זכר בריתו"אתאברהם" לתת לו את יצחק והציל את לוט. וזה שאמר" וירא"( בפסוק הקודם- הכותב)… שכל אלה ראה אברהם והיינו שבמשפט אמתי בלא שום התפעלות איזה שר לא ייתכן אצל הבורא חלילה שיחת את הערים האלה והבן. עכ"ל.
הרי מציע הרב פירוש נפלא על המילים" את אברהם" שזו היא הולדת יצחק והצלת לוט כאחד.
גם בנח מצאנו זכירה. בראשית ח- א…" ויזכר אלהים את נח ואת כלהחיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים…"
רש"י: …" ויזכר אלהים: זה השם מידת הדין הוא ונהפכה למידת רחמים על ידי תפילת הצדיקים . ורישעתם של רשעים הופכת מידת הרחמים למידת הדין… ויזכר אלהים את נח- מה זכר להם? לבהמות- זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שימשו בתיבה. עכ"ל.
בתרגומים מזכירים יונתן וירושלמי את " רוח הרחמים " אשר העביר השם על הארץ. אונקלוס אינו מזכיר .
אונקלוס:…" ודכיר "ה" ית נח וית כל חיתא וית כל בעירא די עמיה בתיבותא ואעבר "ה" רוחא על ארעא ונחו מיא. עכ"ל.
תרגום יונתן:…" ודכיר "ה" במימרה ית נח וית כל חיתא וית כל בעירא דעמיה בתיבותא . ואעבר "ה" רוח רחמיןעל ארעא ואשתדכו מיא. עכ"ל.
תרגום ירושלמי:…" ואדכר ברחמוי טבא דאית עמיה ית נח ואעבר "ה" רוח דרחמין. עכ"ל.
מסביר את דברי אונקלוס" אור החיים הקדוש". וזה לשונו…
" כי השם ציווה על המים להתגבר … שאחר שנמחה היקום אמר הכתוב " ויגברו המים" והוא ללא צורך…והטעם היא כי המים היו עסוקים במצוותם אשר גזר עליהם השם… עד שזכר השם לנח ואז ציווה למים להיות נחים מתגבורתם והוא אמרו " ויעבר אלהים"- רוח חסד ורחמים ונתמתקו גבורות המים. והוא שתרגם אונקלוס " וישכו המים- ונחו מיא " – שלא התגברו עוד. עכ"ל.
השם עושה עבור הצדיק.
עוד באור החיים הקדוש" כתב…" ויזכור השם את נח-זכר כל טורח והעול אשר עליו מבהמה וחיה…וחמל עליו גם בזה לצרה שמצאתו לנח מארי אשר הכישו …גם מניעת רפואה למחלתו. נמצאת אומר כי עיקר הזיכרון הוא לנח. עכ"ל.
הרמב"ן.
…" הזכירה בנח , מפני שהייה צדיק תמים וכרת לו ברית- להצילו . ונח יכלול זרעו אשר אתו- ולא הזכירם .. אבל הזכירה בבהמה ובחיה אינה בזכות- שאין בעלי נפש. … כי זכר את דבר קדשו "שאמר והיה העולם " . והרצון אשר לו בבריאת העולם- עלה לפניו- ורצה קיום העולם במינים אשר ברא בו… עכ"ל.
הנה על פי דברי קודש אלו , אפשר להבין שהזכירה היא " עליית רצונו" העת בריאת העולם לקיים המינים והוא חידוש.
רבנו בחיי.
…" מה שהזכיר הבהמה והחיה יחד- שכולם שווים בהשגחה כללית. (השגחה כללית היא על קיום המין בכללותו ולא על פרט זה או אחר-כהשגחה פרטית שהיא מיוחדת לאדם בלבד- הכותב).
באופן נוסף על מחשבתו יתברך מפרש המלבי"ם.
מלבי"ם:…" ראה שאם יארך עוד ירידת הגשם ועליית התהום, וירא גם זמן יבושת המים וימי עמידתם בתיבה- וימותו ברעב-כי לא הכינו מזון רק ל י"ב חודש … על כן העביר " רוח על הארץ".. עכ"ל.
הרד"ק.
…" ויזכור: אין שכחה ואין זיכרון לפניו יתברך. כי לשון זיכרון הוא אחר השכחה. אלא דיברה התורה בלשון בני אדם להבין השומעים … וראה כי די להם לסבול הצער הגדול בתיבה . וראה שלא יאריך להם עוד תגבורת המים אלא יחסרו מכאן ואילך. עכ"ל.
יש להעיר כי כל המפרשים כאן בעניין נח הזכירו את העובדה שנח טרח י"ב חודש להאכיל כל החיות. נראה לי ברמז – שזה יהה מצב חד פעמי בכל ההיסטוריה האנושית שמזון בעלי החיים לא בא מידו הפתוחה של השם , אשר מזמין טרף לאריות ולנמלים. זן מקרני ראמים ועד ביצי כינים. ואילו כאן בתיבה כל מזונותיהם עברו דרך נח ובני משפחתו, כיוון ולא שמענו שהיו " גידולים " בתיבה. כמו שהשם העביר לנח לזמן י"ב את ההשגחה על " זן ומפרנס לכל" והשם פרנס את כל באי התיבה שנתן להם חיים.
סיכום הדברים.
זכירת רחל כותב השפתי חכמים ככלל. כל זכירה היא על מעשה. ועל כן מסביר את רש"י שהזכירה באה על שנתנה את הסימנים לאחותה לאה. בניגוד לדברי רש"י מתרגמים ג התרגומים כמעט בקנה אחד שעיקר הזכירה שעלתה לפני שומע תפילה- תפילתה של רחל. אולי אפשר ליישב כאן את דברי השפתי חכמים שדיבר שזכירה היא מעשה- כוונה גם על התפילה. אור החיים הקדוש מסכם ומחבר " עליית הזיכרון " עם התפילה ואינו כותב במפורש" מעשים" כמו השפתי חכמים ורש"י- אך אפשר ליישב דבריו גם במעשים. הרד"ק והספורנו מזכירים יותר את " ההשתדלות" על הלידה- ואפשר לצרפם לדעת רש"י ושיפתי חכמים – שמדובר במעשים. הבאר בשדה מחדש וסובר שחששה על דעת בריות ל יעקב והיותו בבחינת " כהן".
זכירת אברהם. רש"י ממשיך באותה הדעה שהתחיל – שהזיכרון מחובר למעשהו הטוב של לוט" שלא הלשין" למלך מצרים על כך ששרה אינה אחות אברהם אלא הוא. השפתי חכמים מוסיף. אם למעלה נקט כלל- ואמר שעיקר זיכרון – על מעשה. הרי כאן הוסיף וכתב… עיקר זיכרון למי שצריך ישועה", לכן הזיכרון הולך על לוט. רש"י מסביר את השאלה המתבקשת אם כן מדוע הפסוק מייחס את הזיכרון לאברהם? מתוך דברי רש"י מובן שהעניין החשוב בו היו קשורים הוא לקיחת שרה אל מלך מרים ולכן הזכירה היא באברהם עבור לוט. כמו שהזכרנו-לרש"י זו המשך הסברא הראשונה – אך לשפתי חכמים יש מעט תוספת. המפרשים דנו בעיקר בשאלה, אם כן…" מה היו זכויות לוט?…" מנו ומצאו כמה סיבות. הליכת לוט עם אברהם עד הפרידה ביניהם. שלא הלשין למלך מצרים. אברהם שם נפשו בכפו על הצלתו( בעניין המלכים). חלק מהשגחה פרטית על הצדיק היא גם על זרעו ומשפחתו. המלבי"ם מזכיר כאן תפילת אברהם עבור לוט- כנראה מתכוון לתפילה על כל אנשי סדום בה התורה מרחיבה( ראה גם מה כתבנו בפרקים קודמים) ובעניין התפילה מתחבר הדבר כאן גם לחלק הראשון. אבל מעניין שבחלק הראשון התפילה היא של רחל על עצמה. וכאן התפילה מוזכרת שתפילת אברהם היא שעזרה ללוט להינצל- על אף שלא היו לו זכויות. יש כאן אולי חידוש בדבריו כיוון ויוצא לי ללמוד שתפילת צדיק על הרשעים- עושה להם " זכות"- עצם התפילה של הצדיק יוצרת להם זכות מסוימת- וזה חידוש. התורה תמימה והמשך חוכמה מחדשים – שבתוך הפורענות עצמה זוכר השם את " הצדיקים" -לא על מנת להצילם – כי זה פשוט , אלא בבחינת " אין רע ללא טוב. עש שמדגיש המשך חכמה – שזכר לו לתת לו את יצחק – תוך כדי ההפכה. הנהגה זו ראה אברהם. מובן כאן עוד סיבה מדוע מוזכר אברהם " כבעל הזיכרון" ולא לוט. סברא זו קצת מקשה על השפתי חכמים שאמר שכל זיכרון הוא נדרש למי שצריך ישועה. וכאן מובן מדברי המשך חכמה שהזיכרון הוא הנהגת השם. ואולי אפשר בכל זאת ליישבם על פי השפתי חכמים- שאברהם היה צריך ישועה באמת -שיולד לו את יצחק ולכן מוזכר בפסוק- שצריך ישועה ולא לוט. וזה יישוב נכון.
זכירת נח. רש"י מביא עניין הפיכת הדין לרחמים בתפילה. ומעניין שלא שמענו על תפילת נח בתיבה כלל. ועוד יש לי לשאול- מדוע לא הזכיר זאת בתפילת רחל? הרי שמבין רש"י בתפילת רחל -שהעיקר הוא העשייה ולא תפילתה. אולי כיוון ולא מוזכרת תפילתה בפסוק מפורש- אך מעשיה הטובים כן מביאה התורה. תרגום יהונתן וירושלמי מזכירים יותר את " רוח הרחמים" שהעביר השם על המים. אונקלוס מזכיר את" הטוב" שעשה נח עם בעלי החיים- וזה כתרגום רש"י בדומה. המפרשים רובם ככולם מביאים עניין בו ריחם השם יתברך על נח ועל בעלי החיים – שרצה בקיום המינים האלו בעולם- וזו הזכירה. עולה לפי הכלל השני בשפתי חכמים…" הזיכרון הוא בעבור הצריך לישועה…"
נתנאל בן אהרון.
