סימן רסח – דין הטועה בתפילת השבת
א ואומר הש"ץ חצי קדיש, ועומדים להתפלל שבע ברכות: ג' ראשונות כבימי החול, כיון שהם שבחיו של הקב"ה דמי שבת לחול. אבל ברכות האמצעיות הם בקשות שאין לאמרם בשבת. ובסידור רב עמרם גאון גם בברכה ראשונה יש הוספה בשבת, דכשמגיע ל'ומביא גואל לבני בניהם' מוסיף: 'רצה והנחל שבת לבניהם למנוחה למען שמו באהבה', ואינו אומר 'ומביא גואל לבני בניהם'.
ונראה לי שטעמו דאין זה בקשה אלא שבח, דהיינו שיביא הגאולה והגאולה תהיה על ידי זכות שבת, וכמאמרם ז"ל (שבת קי"ח:): "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין". לכן כשאומר 'רצה והנחל וכו' – הוי כא(י)לו אומר 'ומביא גואל וכו', אבל אין מנהגנו כן. (עיין ב"ח שנדחק בטעמו של הגאון, ולפמ"ש אתי שפיר בטוב טעם)
ב ואחר כך אומר ברכה אחת באמצע ועיקרה הוא: 'אלקינו… רצה במנוחתינו' עד 'מקדש השבת', והיא העיקרית והיא שוה בכל תפלות של שבת. אלא שאנשי כנסת הגדולה הוסיפו בכל תפלה מעניינא, והיינו בלילה שהוא זמן כניסת השבת מזכירים קדושת השבת ובריאת בראשית, ואומרים: 'אתה קדשת… תכלית מעשה שמים וארץ', מפני שתכלית הימים הם השבתות. ולשון 'תכלית' הוא על שני פנים: האחת לשון גמר, שבה נגמר מעשי בראשית, והשנית לשון תכלית, ועיקר כמ"ש.
ואומרים 'ויכולו' כמו שאמרו בשבת (קי"ט:): "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו' – כא(י)לו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וכו"', וכן כתוב בתורתך ויכולו וכו', כלומר על תכלית מעשה שמים וארץ נאמר 'ויכולו', ועל 'וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים' כתיב: "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו". (טור)
והספרדים אומרים גם 'ישמחו במלכותך' בתפלת ערבית כבשחרית ומוסף, והאשכנזים אין אומרים בערבית, ולא ידעתי טעם לזה. מיהו לדינא נראה לי אם לא אמר 'אתה קדשת', רק 'אלקינו רצה' עד 'מקדש השבת' – יצא, ואין צריך לחזור. אבל כשלא 'אמר ברוך אתה ד' מקדש השבת' – לא יצא, וצריך לחזור דזהו העיקר.
ונראה לי דאפילו אם רק אמר: 'ברוך אתה ד' מקדש השבת' בלבד, ולא אמר גם: 'אלקינו רצה' – גם כן יצא, וכן בשחרית ובמנחה, ורק במוסף מוכרח להזכיר פסוקי המוספין.
ואחר כך אומר ג' אחרונות כבכל ימות החול, ונהגו לומר גם 'אלקי נצור' בשבת, ואף על גב דאין לבקש בקשות בשבת, מכל מקום כיון דכולם אומרים זה בחול – נחשבת כמסדר התפלה, רק יזהר לומר 'יהיו לרצון' קודם 'אלקי נצור'.
ג אם טעה ופתח ב'אתה חונן' – מסיים אותה ברכה, משום דנכון היה גם בשבת להתפלל כל השמונה עשרה, כיון דת(י)קון תפלה היא, ואין זה כבקשה מיוחדת בשבת, דסדר תפלות כן הוא, והיו מוסיפים גם של שבת, אלא שלא רצו חכמים להטריח עלינו, וכיון שהתחיל בברכה צריך לגומרה. (ברכות כ"א.)
ואין חילוק בין ברכת 'אתה חונן' לשאר ברכה, דלא כיש מי שמחלק בזה. (עיין ב"י) ואפילו אמר כמה ברכות של חול והתחיל בשל אחריה – גומרה, ואחר כך אומר 'אתה קדשת', ובכל תפלות שבת כן הוא.
ויש אומרים דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה, שהרי אין מוסף בחול, ולא שייך לומר דנכון היה להתפלל בה כבחול. ודיעה ראשונה סוברת כיון דשם תפלה עליה – גם בה היה נכון להתפלל י"ח, וזהו דעת הטור אבל דעת הרמב"ם כהיש אומרים, ורבינו הב"י בספרו הגדול הכריע כהרמב"ם ע"ש. ותמיהני למה בש"ע סעיף ב' כתבו בשם יש אומרים, ופשיטא שלמעשה יש לחוש לברכה לבטלה, וצריך להפסיק במוסף. (ב"ח וא"ר)
ד כתב רבינו הב"י בסעיף ב':
"אם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול, ומיד כשאמר תיבת 'אתה' נזכר קודם שאמר 'חונן' – הווה ליה התחיל בשל חול, וגומר אותה ברכה. אבל אם היה יודע שהוא שבת, ושלא בכוונה התחיל תיבת 'אתה', אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת ב'אתה' – אינו גומר ברכת 'אתה חונן', דחשבינן ליה כטעה בתפלת שבת בין זו לזו, דהרי יכול לומר 'אתה קדשת' או 'אתה אחד"' עכ"ל, כלומר דזה אינו מעכב בדיעבד.
ה והנה זה שפסק דבהתחיל אדעתא דחול צריך לגומרה, הולך לשיטתו לעיל סימן ר"ט, דפסק כדעת הרמב"ם דהעיקר תלוי בכוונה שבלב בתפלה. ואף שבפיו הוציא כתקונו, מכל מקום מאחר שחשב בלבו ההיפך – אין הברכה כלום. והגם שהביא שם גם דעת רש"י, דאם כיוון בהתחלת הברכה על ברכה אחרת אם סיים כתקונו יצא ע"ש – זהו משום דבעיא היא בגמרא אי אזלינן בתר כוונת תחלת הברכה או בתר סופה, אבל מכל מקום גם לרש"י העיקר הוי הכוונה בלב.
ולא הביא כלל דעת הראב"ד ועוד פוסקים, דכוונה לאו כלום היא, ולכן פסק כאן דכיון דבאומרו 'אתה' כיוון לחול – צריך לגומרה, וכוונתו על כל התפלות של שבת, כמ"ש הלבוש. (א"ר סק"ה ות"ש סק"ד) ויש מי שפירש דכוונתו רק על שחרית, שאינה פותחת ב'אתה', אבל בערבית ומנחה – גם רבינו הב"י מודה. (מג"א סק"ג) ואינו כן, דהא בערבית קיימינן, ועוד דלפי שיטתו אתי שפיר כמ"ש.
אמנם לדינא וודאי כן הוא, שאין הכוונה מעכב, וגם בסימן ר"ט קיימא לן כן, שלא כדברי רבינו הב"י ע"ש. וגם בעיקר העניין לא דמי לשם, דהתם אמר: 'ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם' בכוונה אחרת שהיא עיקר ותורף הברכה, אבל בתיבת 'אתה' בלחוד מה בכך.
ונראה שעיקר טעמו של רבינו הב"י הוא משום דבדין הוא להתפלל י"ח בשבת, אלא שלא רצו חכמים להטריחנו כמ"ש, ולכן אפילו בתיבת 'אתה' בלחוד – אין קפידא אם יגמור הברכה, ומכל מקום לדינא לא קיימא לן כן. (עיין מחה"ש שהתנצל בעד המג"א דכוונתו לשיטת הראב"ד ע"ש, ותמוה מאד, דהא הב"י לא הביא כלל דעת הראב"ד בסימן ר"ט)
ו ובזה שנתבאר דכשידע שהוא שבת ושלא בכוונה התחיל ב'אתה', דגם בשחרית אינו גומר ברכת חול, משום דיכול לומר 'אתה קדשת' או 'אתה אחד', ומזה משמע דאי לאו האי טעמא – היה צריך לגמור ברכת החול, ואם כן אם אמר 'אתה חונן' צריך לגמור חונן הדעת. ואין הדעת נותנת כן, דכיון שידע ששבת הוא, אלא שעל פי העדר הכוונה והילוך הלשון אמר 'אתה חונן', למה יהיה צריך לחתום?
ולכן נראה לי דבאמת אפילו התחיל בכמה תיבות – בכהני גווני מפסיק ואומר של שבת. והטעם שכתב לאו דווקא, אלא דמשום דאיירי בתיבת 'אתה', ניחא ליה לומר הך טעמא, ולהשמיענו דגם בשחרית כשאמר 'אתה קדשת' או 'אתה אחד' דאינו מעכב. וממילא דהוא הדין בערבית אם אמר 'ישמח משה' או 'אתה אחד', וכן במנחה כשאמר 'ישמח משה' או 'אתה קדשת', דכל של שבת אחד הוא. (כן נראה לעניות דעתי ועיין בבה"ל שנשאר בצ"ע)
ז ואם שכח ולא התפלל ערבית של שבת, דמתפלל שחרית שתים – פשוט הוא דלכתחלה יתפלל 'ישמח משה' בשניהם, דלא שייך ביום לכתח(י)לה לומר 'אתה קדשת', שאין זה אלא בהכנסת שבת. (ש"ת בשם של"ה) וכן אם לא התפלל שחרית ומתפלל מנחה שתים – יאמר בשניהם 'אתה אחד'. אמנם בדיעבד – אין עיכוב איך שאמר.
ונראה לי דבשחרית כשמתפלל שתים: האחת לחובה והשנית לתשלומי ערבית, ומוכרח להקדים של חובה לשל תשלומין, ואם לא כן לא יצא, כמ"ש בסימן ק"ח. ולפי זה אם אמר בראשונה 'אתה קדשת' ובשנייה 'ישמח משה', אף על גב דאין עיכוב בדבר כמו שנתבאר – מכל מקום לא יצא, מפני שגילה בדעתו שהקדים תשלומין לחובה. וצריך להתפלל אחר כך עוד תפלה לתשלומין, ואיך שיאמר יצא, ולכתחלה יאמר 'ישמח משה' כמ"ש, ויש ללמוד דין זה מדין הבדלה שנתבאר שם ע"ש.
ח דבר פשוט הוא דאף על גב שנתבאר דמי שסבור שהוא חול והתחיל ב'אתה חונן' או בשאר ברכה – דצריך לגומרה, אם לא גמרה והפסיק באמצע וחזר לשל שבת, וגמר התפלה של שבת – דלית לן בה, ואין צריך לחזור ל'אתה חונן' או לשאר ברכה לגומרה. (ש"ת בשם מחזיק ברכה)
ויש מי שרוצה לומר בנמשך בברכות של חול עד 'מברך השנים', והיה בחורף ולא אמר 'טל ומטר' וגמר הברכה ונזכר וחזר לשל שבת וגמר התפ(י)לה – דצריך לחזור ולומר טל ומטר. והוראה תמוה(ה) היא, ואין ספק דכיון דחזר לשל שבת, אף על פי שלא גמר התפ(י)לה עדיין – אין צריך לחזור לשל חול בשום פנים. (שם)
ט וכתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ד':
"מי שהתפלל תפלה של חול בשבת ולא הזכיר של שבת – לא יצא. ואם הזכיר של שבת בתוך י"ח, אף על פי שלא קבע ברכה לשבת – יצא. ובמוסף אפילו לא אמר רק: 'ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף' – יצא" עכ"ל.
ודין זה, דהזכיר של שבת אף על פי שלא קבע ברכה לשבת – יצא, לא נזכר בגמרא ובפוסקים, ורבינו הב"י כתב דין זה בספרו הגדול מסברא דנפשיה ע"ש. ולפי זה לא יפה כח שבת מראש חודש, דבהזכרה בעלמא סגי.
והוא דבר תמוה, דכיון דרבנן ת(י)קנו ברכה מיוחדת לשבת ויום טוב, נהי דהנוסחא אינה מעכבת – מכל מקום עיקרא דברכה למה לא תעכב? ומי גרע זה מ'המלך הקדוש' בעשרת ימי תשובה, או 'משיב הרוח' ו'טל ומטר' בחורף דמעכב. ואי משום דמהראוי היה להתפלל כל י"ח ברכות כמ"ש, מכל מקום סוף סוף הא תקינו ברכה לשבת.
י ועוד דתניא בעירובין (מ':):
"שבת שחל להית בראש חודש או בחולו של מועד: ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו שבע, ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר – מחזירין אותו. ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע" ע"ש.
ואי סלקא דעתך דגם שבת די בדיעבד בהזכרה בעלמא, הווה ליה להשמיענו דכשלא התפלל של שבת – יצא בהזכרה בעלמא. וכן הרמב"ם בפרק י' מתפלה דין ז' שכתב: "מי שטעה והתפלל של חול בשבת – לא יצא" ע"ש, הווה ליה לומר: 'ואם הזכיר של שבת בהזכרה בעלמא – יצא' שהרי חידוש גדול הוא.
ועוד דבברכות (כ"א.) דאמר: "הני דטעו ומדכרי דחול בשבת – גומרין הברכה", כמ"ש בסעיף ד', לשמעינן רבותא טפי, שאפילו התפלל כל תפלה של חול – יצא, אם רק הזכיר של שבת. ועוד, דהלכה פסוקה דהכל הולך אחר החיתום, (שם י"ב.) ודין זה צע"ג.
(גם המג"א סק"ה הקשה מסימן תפ"ז, דאם חתם ביום טוב 'מקדש השבת' – לא יצא, אף על פי שהזכיר של יום טוב באמצע, ותירץ דזה גרע טפי ע"ש. ובסימן תפ"ז כתב דמיירי שלא הזכיר של יום טוב באמצע, וכבר נתעוררו עליו בא"ר סק"ז ובת"ש סק"ו, והאמת דטרח לתרץ באופן זה ובאופן זה. ומכל מקום לא חלקו המפרשים על הב"י למעשה)
יא ואם נסתפק אם הזכיר של שבת אם לאו: לפי דברי רבינו הרמ"א לקמן סימן תכ"ב – אין צריך לחזור, ויש שחולקין עליו וסבירא ליה דצריך לחזור, (ב"ח ומג"א שם) משום דבוודאי סירכיה דחול נקיט ואתי.
ויש מי שאומר דאם קודם תפלתו היתה דעתו על שבת – אין צריך לחזור, דמסתמא אמר של שבת. ואם לא היתה דעתו על שבת – צריך לחזור, דבוודאי סירכיה דחול נקיט ואתי, (ט"ז שם) וכן עיקר לדינא.
יב טעה והתפלל של חול בשבת ולא הזכיר של שבת: אם עדיין לא עקר רגליו, והיינו שלא גמר תפלתו, או אפילו גמר תפלתו עד המברך את עמו וכו' ולא אמר עדיין 'יהיו לרצון', או אפילו אמר 'יהיו לרצון' ולא אמר עדיין תחנונים שרגיל לומר אחר התפלה, כמו 'אלקי נצור', או שהוא רגיל בתחנונים אחרים – כל זה מיקרי לא עקר רגליו, ואינו חוזר לראש התפ(י)לה אלא לשל שבת. אבל אם גמר כל הדברים – מיקרי עקר רגליו, אף על פי שלא עקרם בפועל, וחוזר לראש התפלה.
וש"ץ שטעה בתפ(י)לה בלחש – יש לו לסמוך על חזרת הש"ץ בזמן שיש חזרת הש"ץ, כמו בשחרית, ואין צריך לחזור ולהתפלל בלחש, כמ"ש לעיל סימן קכ"ו ע"ש.
יג הטועה בתפלות שבת והחליף של זו בזו – אינו חוזר, דהכל אחד, דהעיקר הוא ברכת 'רצה במנוחתינו' כמ"ש. אמנם אם נזכר באמצע – פוסק ממנה ומתחיל בהראוי לתפ(י)לה זו, שבהם לא שייך הפסק באמצע, דאינם ברכות אלא שבחות בעלמא. (מג"א סק"ז)
ויש אומרים שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף – חוזר, לפי שאין עניין תפ(י)לת מוסף להתפ(י)לות האחרות, דב'תכנת שבת' מדבר רק מענייני מוסף שאין להם שייכות להתפ(י)לות האחרות, וגם בתפ(י)לות האחרות לא נזכרה מוסף כלל. ואם כן גרע מהתפלל של חול והזכיר של שבת, דיצא לדעת רבינו הב"י, דהתם אין שקר. אבל כאן בכל התפ(י)לות כשהזכיר של מוסף – הוה כדובר שקרים, ולהיפך בשל מוסף כשהזכיר תפלה אחרת – הרי לא הזכיר קרבן מוסף כלל, ולא יצא אפילו הזכיר של שבת.
ודעה ראשונה סבירא ליה דכיון דעל כל פנים התפלל של שבת, אף על פי שלא הזכיר של מוסף – יצא, ודבר תימא הוא.
(עיין מג"א סק"ט וא"ר סקי"א שחולקים על הב"י, וסבירא ליה דצריך לחזור, וכן משמע בתוספות שלהי ראש השנה ע"ש, וכן פסק הגר"ז בסעיף י"א והשמיט לגמרי דעה ראשונה ע"ש, והת"ש סק"ט התאמץ לדחות ואין בדבריו טעם כעיקר ע"ש, ונראה עיקר כדעת היש אומרים ודו"ק) (יום טוב דינו כשבת בתפ(י)לה, וגם יום טוב שני כן הוא)
יד יש מקומות שבברכת 'רצה במנוחתינו' בערבית אומרים: 'וינוחו בה', ובשחרית: 'וינוחו בו', ובמנחה: 'וינוחו בם'. (מג"א סק"ג) ונראה לי הטעם דהנה שבת נקראת בתורה לשון נקבה ולשון: "זכר כי קדש היא לכם, מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד) – הרי לשון נקבה, וכתיב בויקהל: (שם לה ב) "וביום השביעי… כל העושה בו מלאכה", וכן כתיב: (שם כ, ז) "זכור את יום השבת לקדשו", וכן "שומר שבת מחללו" (ישעיה נו, ב) – הרי לשון זכר.
ולכן בלילה שיש בתורה לשון נקבה 'ליל' – אומרים 'בה', ו'יום' הוא תמיד לשון זכר בתורה – לכן אומרים בו, ובמנחה שהוא סמוך לערב כלול משניהם, אומרים 'בם'. (וכפי המדות גם כן אתי שפיר ודו"ק) ואומרים: 'ישראל מקדשי שמך' כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה, ויש שכתבו 'אוהבי שמך' והוא תמוה, וגם אין המנהג כן. (עיין מג"א שם)
טו ואחר התפ(י)לה אומרים 'ויכולו', ואף על פי שאמר כל אחד בתפלה – מכל מקום חוזרים לומר כולם כאחד בקול רם ומעומד, דאף על גב דכבר העדנו כולנו בלחש, ובדיעבד יוצאים ידי עדות בזה – מכל מקום ממבחר העדות להעיד כולם כאחד ובקול רם, כדכתיב: "ושמע(ה) קול אלה והוא עד וגו"', וגם משום יום טוב שחל להיות בשבת, דאין אומרים בתפ(י)לה 'ויכולו', וגם להוציא את מי שאינו יודע. ולכן יחיד המתפלל בלא מניין – לא יחזור לומר 'ויכולו', ואם ירצה לומר לא יכוין לשם עדות, אלא כקריאה בתורה. (ט"ז סק"ה)
טז ואחר כך אומר הש"ץ ברכת מעין שבע, והיינו: 'ברוך… מגן אבות… רצה במנוחתינו' עד 'מקדש השבת', דאף על גב דאין חזרת הש"ץ בערבית, מכל מקום מפני שבתי כנסיות שלהן היו בשדות, ויש שמאחרין לבא לבית הכנסת להתפלל ערבית – תקנו ברכה זו, כדי שבעוד שיאמר הש"ץ ברכה זו – יגמ[ו]רו היחידים תפ(י)לתם, כדי שלא ישארו יחידים בשדה, שיש סכנה בזה. ולכן נשארה תקנה זו גם היום, אף שבתי כנסיות שלנו הם בעיר.
ויש בברכה זו מעין שבע ברכות של תפלת שבת, כיצד: 'מגן אבות בדברו' כנגד 'מגן אברהם', 'מחיה מתים במאמרו' כנגד 'מחיה המתים', 'האל הקדוש שאין כמוהו' כנגד 'אתה קדוש', 'המניח לעמו ביום שבת קדשו' כנגד 'רצה במנוחתינו', 'לפניו נעבוד ביראה' כנגד 'רצה' וכו', 'עבודת ישראל עמך' ו'נודה לשמו' כנגד 'מודים', 'אדון השלום' כנגד 'שים שלום'. (א"ר בשם אבודרהם)
ולכן ביום טוב שחל בשבת – אין מזכירין בה של יום טוב, כיון דהתקנה לא היתה אלא בשביל סכנה, לכן לא תקנו שיזכירו בה של יום טוב, ואומרים אותה כבכל השבתות. ואף כשחל יום טוב בערב שבת, דאז הכל פנוים ואין מאחרין לבא לבית הכנסת – מכל מקום התקנה לא זזה ממקומה, ואומר הש"ץ גם אז ברכה זו, דלא פלוג רבנן.
יז וחייבין כל הציבור לשמוע ברכה זו מפי הש"ץ, ולא ידברו כלל, וגם בשעת אמירת 'ויכולו' אסור לדבר. אבל היחיד לא יאמרנה, דלא נתקנה אלא לש"ץ כנגד חזרת הש"ץ. והמנהג שהציבור אומרים 'מגן אבות' עד 'זכר למעשה בראשית', דאין בזה ברכה שנחשוש לברכה לבטלה. ומיהו יש מקומות שאין הציבור אומרים כלל, ונכון הוא.
וכן יחיד המתפלל שלא בציבור – וודאי שאין לו לומר ברכה זו, ואם רוצה לומר מן 'מגן אבות' עד 'זכר למעשה בראשית' אין מוחין בידו. ולא נתקנה אף בציבור אלא בבית הכנסת ובבית המדרש קבוע או מניין קבוע, אבל כשמתפללים שם באקראי, כמו בבית חתנים או בבית אבלים או סיבה אחרת – אין אומרים אותה כלל. ויש שאומרים 'מגן אבות' עד 'זכר למעשה בראשית' ואין מוחין בידם, אבל אין בזה טעם וריח.
וכללו של דבר: לא נתקנה אלא במניין קבוע שיש שם ספר תורה. (שכנה"ג) ולכן כשקובעים מניין על איזה זמן, ויש שם ספר תורה – אומרין אותה, ואם לאו – לא יאמרו, והאומרה הוי ברכה לבטלה.
וכן יש מקומות שאומרים אחר קדיש שלם 'מזמור לדוד ד' רועי' וחצי קדיש וברכו, וגם זה אינו אלא במניין קבוע כמו ברכת 'מגן אבות', ויש טועים בזה וצריך להזהירם על זה. (עיין מג"א סקי"ד שכתב לעניין ברכת מעין שבע במניין שאינו קבוע דאין מוחין בידם כשיאמרו, וחלקו עליו הגדולים כמ"ש הפמ"ג שם, שיש בזה חשש ברכה לבטלה ע"ש)
יח אם התפלל של חול ולא הזכיר של שבת, או שלא התפלל כלל, פסק רבינו הב"י בסעיף י"ג דאם שמע מהש"ץ ברכת מעין שבע מראש עד סוף – יצא, וטוב לאומרה עם הש"ץ. (שם סקט"ו) והטעם שמקילינן בזה, משום דתפלת ערבית רשות. (שם)
והטור הקשה על דין זה ע"ש, ובאמת הרי כמה פעמים נתבאר דאצלינו הוי כחובה, ומכל מקום כל הגדולים הסכימו לזה לדינא. אמנם זהו וודאי דאם לא שמעה מש"ץ – אין לו לאומרה בפני עצמו ביחידות, שלא נתקנה אלא לש"ץ בציבור, ואם אמר – עולה לו.
(שם, ויש מי שכתב דבשבת לא הוה תפלת ערבית רשות, ולא משמע כן מכל רבותינו, ואי משום קידוש – הרי יקדש על הכוס. וכן לפי דין זה שבת שחל בו יום טוב, והתפלל של יום טוב ולא הזכיר של שבת – יכול לסמוך על שמיעתו מש"ץ ברכת 'מעין שבע')