פרשת ויקהל – פיקודי – הרב נתנאל בן אהרון

דרושי הלב

ויקהל\ פקודי

שמות ל"ה א…" ויקהל משה את כל עדת בני ישראל…

פסוק ה…" קחו מאתכם תרומה … כל נדיב לב יביאה…"

שמות ל"ח פסוק כ"א…" אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה…"

בשני פרקים אלא מספרת התורה על  עשיית המשכן וכליו בגדי השרד ובגדי הכהן – לפרטי פרטים עד תומם של כל החלקים כולל מבנה החוטים שטוו. הדבר מצריך עיון ולמידה כיוון והתורה אינה חוזרת לחינם- ואם תחזור על פרטים הרי יש בחזרה לימוד- וכל שכן חזרה כל כך מפורטת ומפרטת כל העשייה שוב מספר פעמים.

דברי הרמב"ן

על הפסוק בפרשת ויקהל. שמות ל"ו פסוק ח…" ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן עשר יריעת שש משזר… מעשה חשב עשה אתם…"

כתב הרמב"ן…"הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים…והיה מספיקבכל העניין שיאמר" ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צווה ה אותו … ויעשו בני ישראל ככל אשר צווה ה …ויברך אותם משה…" ועל דרך הכלל כל זה דרך חיבהודרך מעלה לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה–כעניין מה שאמרו במדרש …" יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן שלן בנים…"

דבריו של הרמב"ן  .. דרך חיבה, דרך מעלה, חפץ השם במלאכה, להרבות שכר לעוסקים… מלמד שעיקר ההתייחסות היא לעם ישראל ולא לבניין המשכן עצמו – אף על פי שהפירוט הגדול הוא על המשכן –גופא- אך מהפירוט הגדול הרי נלמד על החיבה של האוהב ועל מעלת העושה. אפשר להוסיף בהבנת דברי קודש הרמב"ן שפרקים אלו משמשים כזיכרון נצח לאהבת עם ישראל את השם יתברך ולכן מפרטת התורה ביותר עניין זה. זושמחתה של התורה בעצמה –יש מקום להשראת שכינה בזה העולם באופן כמעט וגלוי- וזו ודאי שמחה גדולה של התורה.הרי התורה הייתה כלי אומנותו של השם בבריאת העולם כדברי המדרש רבא(בראשית סעיף ב…"התורה אומרת – אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה…)וכמו כן הייתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה. אם כן ועשו בני ישראל עם כל חכמי לב את המשכן בדיוק על פי מה שנכתב עוד לפני הבריאה בדיוק על פי הכוונה הנכונה  הרי זו מעלה גדולה שאין כמוה- שהצליחו חכמי הלב יחד עם כל עם ישראל המביאים לגעת בכוונה המדויקת של התורה עצמה שכתבה הבניין הזה באש שחורה על גבי אש לבנה- ואולי זה הפירוש  שאמרו חז"ל…" יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ "- שכל עשייתו הייתה על פי כוונת התורה עצמה בבריאת העולם. כתב הרמב"ן בפרשת " כי תשא" על הפסוק בפרק ל"א פסוק ב…" ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה … ( ג)ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה…"  כתב הרב…" והנה הוא פלא שימצא בהם אדםחכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץוחושב ורוקם ואורג… חכם גדול בחכמה ובתבונה ובדעת להבין סוד המשכן כל כליו למה צוו ואל מה ירמזו. ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה וידע כי הוא מילא אותו רוח אלהים לדעת כל אלא בעבור שיעשה המשכן…ולכבודו בראו…ולרבותינו בזה המדרש הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו …" כל אחד התקנתיו מאותה שעה ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו שנאמר…" ראה קראתי בשם בצלאל. ועוד אמרו… יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ…" והעניין כי ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו…" עכ"ל

כן גם כוונת המביאים- שלא השתתפו בפועל בבניה- הייתה בתכלית הדיוק לדעת והרגש התורה-  על ידי כוונת הלב של המביאים. או אז יחד עם כוונת בצלאל נגע עם ישראל בכוונת התורה. הנה לנו אחדות נפלאה של העושים במלאכה-חכמי לב, יחד עם כוונת הלב של כל עם ישראל- ויקהל ל"ה פסוק כ"א…ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה למלכת אהל מועד…" ועל כך כתב האור החיים הקדוש.:  "יש שתי הדרגות במתנדבים. האחד המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו ולזה יקרא " נדבה רוחו". והשני מתנדב יותר מיכולתו…ולזה יקרא" נשאו לבו". פירוש שהלב מנשאו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא… כי לא היו בכל המתנדביםאלא ב הדרגות ושתיהן לשבח. שנדבו בלבם ולא עשו הדבר בחיסרון רצון הלב אלא שאחד גדול מחברו… שיכוון אל המושכל- ודבר זה עיקרו בנדבת הלב…" עכ"ל

 ונסיים המאמר בדברי קודש הרב דסלר זצ"ל" מכתב מאליהו כרך א עמוד 228. מאמר " סוד בניין בית המקדש- הקרבת הלב.

…" האם נוכל לצייר כמה רצה כל אחד ואחד מישראל , אנשי דור דעה לתת לבניין המשכן? כמה התלהבות וחשק ודבקות הייתה בנתינה זו? … איתא בפרשת ויקהל…" קחו מאתכם תרומה…" וכתב הראב"ע  צ"ל … תנו תרומה… אלא דקחו מאתכם היינו נתינה… " ואפילו נתינה בהתרגשות והתלהבות הכי גדולה  מכל מקום יש עמוק עמוק  בפנים נקודה דקה דקה של התנגדות היצר – התנגדות ממש… לאותו דבר טוב שעושים… בנקודות אלו דקי דקות שבפנים הלב … וקשה מאוד למצאן אלא בכח ראייה של גדולי גדולים… ללחום עם יצרם בעומק פנימיות הלב ולשברו שם לרסיסים. ועל כך אמר הכתוב לאנשי דור דעה…"הסתכלו היטב בפנים שבפנים ומצאו שמה את הדק , בחינת נקודת היצר הרע שמתנגד ממש לנתינה למשכן- ושמה תיקחו מאתכם. זו היא העבודה בבניין המשכן. זו היא עבודה בעומק הלב, בה נבנה המשכן… כי הנדיב אינו נותן הלב רק המתנה.   זה הוא הסוד שלמדתנו התורה – שהמקדש נבנה על ידי שמנדבים את הלב. עכ"ל

פרשת פקודי

השתדלות.

שמות פרש ל"ט פסוק ל"ג…" ויביאו את המשכן אל משה …."

רש"י:  "שלא היו יכולים להקימו .ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הקב"ה הקמתו- שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים- שאין כח באדם לזקפן ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה …" איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו …" עסוק אתה בידך- נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו". וזהו שנאמר " הוקם המשכן" הוקם מאחיו. מדרש רבי תנחומא.עכ"ל.

במדרש רבי תנחומא כתב הסיבה להקמת משה " מפני שהצטער שלא היה שותף( כך הרגיש לגודל ענוותנותו).  והמביאים וחכמי הלב  ניסו להקים ולא הצליחו עד שבא משה. ואנו נבקש ללמוד הנהגה וחשיבה בנושא " השתדלות" עד היכן … ומהיכן.

על פי הדוגמא בתנחומא שמביא רש"י כאן אפשר ללמוד כבר על הדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע בהשתדלותו בכלל. דרגא זו נקרא לה"  נראה כעושה". ואף על פי שרק נראה כעושה ולא עושה באמת – בכל זאת היה חייב לעסוק בידיו– כדברי רש"י.זאת אומרת – משהו עשייה יש כאן- אבל בדרגה המועטת ביותר. וכך כתב בתנחומא…"אמר ליה – עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו. ואני כותב עליך שאתה הקימותו…" עכ"ל

ועוד אפשר שכל השתדלות גם הגדולה ביותר היא בגדר של " נראה כעושה" כיוון ואנו יודעים שהכל ברצון ה יתברך- ואם לא עלה במחשבה אז לא יהיה ולכן אין הבדל בין השתדלות קטנה או גדולה. והרי אנו כל חיינו אמונה ולצערי גם השתדלויות גדולות של מעל ומעבר – והיכן עובר הגבול? ואפשר להבין מכאן שהכל לפי הבנת וגישת האדם המשתדל.  המביאים וחכמי הלב ניסו להקימו ולא הצליחו- נראה שהשתדלו על פי יכולותיהם ולא עלתה להם. נבין שבדבר עשייה  גשמית מאוד קשה מאוד לאדם להבין ולהאמין שהדבר יעשה מאיליו ללא התערבותו או בהתערבות מועטת מאוד–-  לכן מדברת התורה כאן  על הקמה גשמית – כובד הקרשים.

העושים במלאכה  הבינו שהם צריכים ויכולים  להקים בפועל-  כאן ההבדל המהותי ביניהם ובין משה- שמיד הבין שאין בכוחו להקים- וכאן ענה לו השם… אתה תתעסק ואני מקים. והמביאים כנראה הבינו לכתחילה שיכולים להקים – על אף שקשה- וכן חשבו לטובה. והרי ההבדל בתפיסות מהותי. תפיסה אחת( של המביאים) היא – אני מקים – אף על פי שזה מעל כוחותיי אני יכול – ויש כאן אולי השתדלות יתר גדולה מאוד- ולכן לא הצליחו- בגלל ההבנה ואפילו הקטנה – שיכולים להקים ושייך בזה השתדלות.

תפיסה שניה( של משה) מיד אמר משה שאינו יכול להקים ובוודאי לא מתוך פחד חלילה- ובולט מאוד לשאול כאן… מדוע משה לא ניסה? אלא שהבין אולי שאין כאן מקום להשתדלות כלל- וזה לא ביד אנוש- ולא הייתה אצלו מחשבה של " אני יכול" בכל זאת. ובתוך הנושא הזה הרחב צריך עוד להבין מה היא השתדלות יתר. אך הבנו שהמביאים הראשונים שלא צלחה דרכם בהקמה לא היו בגדר של נראים כעושים- אף על פי שניסו בפועל- זה לא נחשב עשייה כלל- והוא פלא גדול. ואילו משה שלא עשה מאום רק" נראה כעושה" הצליח להקים – ועשייתו עשייה.ומכיוון וחשבו להקים בעצמם- הרי הגישה המחשבתית הזו ביטלה את כל ההשתדלות שעשו ולא נחשב כלל שעשו. יש כאן לשאול ולברר " האם יקבלו שכר על ההשתדלות? אולי כן כיוון וחשבו לטובה.

מהר"ל

שמות. פרשת תרומה. כה פסוק לא…"ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה…"

רש"י: תיעשה המנרה- מאליה…. שהיה משה מתקשה בה. אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה. לכך לא כתב " תעשה."

כתב המהר"ל

… וכאשר התחיל לעשות גמר השם על ידו. וכל הפעולות הבאים מלמעלה צריך שיעשה האדם מלמטה. ואף קריעת ים סוף שהיה מעשה השם כתיב…" ואתה הרם מטך ובקעיהו…"

ובהערות( 318) כתב הרב הרטמן…, על הפסוק…" וברכך ה אלוהיך בכל אשר תעשה…"( דברים ט"ו פסוק חי). … יכול אפילו עומד ובטל? תלמוד לומר… בכל אשר תעשה…

וכן פירש רש"י במדבר ג- ט"ז לגבי מניין הלויים. משה שאל" היאך אני נכנס לבתי כולם?… אמר לו הקב"ה " עשה את שלך ואני אעשה את שלי…" הלך משה ועמד על פתח האהל… ובת קול יוצאה מן האהל ואומרת… " כך וכך תינוקות יש באהל הזה…" וראה רמב"ן בראשיתו פסוק י"ט…" כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה  או בנביאים לעשותם- מה שביד האדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים…" עכ"ל.

ונכתוב עוד מספר ציטוטים מכבוד הרב דסלר זצ"ל במכתב מאליהו חלק א. מאמר ביטחון והשתדלות. עמוד 187.

…" כל הצורך להשתדלות בעניינים גשמיים על פי מהלך הטבע בא מתולדות חטא אדם הראשון שנאמר בקללתו…" בזיעת אפיך תאכל לחם…"

… וזה לשון מסילת ישרים פרק כ"א…"הביטחון הוא שישליך יהבו על ה לגמרי…כי אי אפשר שיחסר לאדם ממה שנקצב לו…על כן חייב האדם להשתדל " כמס שפורע" … וכיוון שהשתדל – יצא ידי חובתו …ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות… הדרך האמתי הוא " עושין תורתן עיקר ומלאכתן טפילה…" כיוון שעשה האדם קצת מלאכה , משם והלאה אין לו לבטוח אלא בקונו… ואז תישאר דעתו פנויה  ולבו מוכן לחסידות האמתית ולעבודה התמימה…

וכמה הוא הפחות בהשתדלות אשר הוכרחנו לעשות? כך אמר רבינו זונדל מסלאנט זצ"ל…" הלא צריכים לעסוק בהשתדלות רק מפני שאין אנו ראויים לניסים גלויים, ועל כן אנו מחויבים לעשות באופן אשר ההשפעה היורדת אלינו יהיה אפשר לתלותה באיזה סיבה( והרוצה לטעות שהוא דרך הטבע יבוא ויטעה).

על כן צריך האדם לשקול אורחותיו למעט בהשתדלות- כפי ערך מדרגתו – כפי אשר יוכל שאת גם אם לא יזכה להצליח בגשמיות על פי ההשתדלות המועטה שישתדל… עכ"ל.

 נתנאל בן אהרון.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.