ויקרא י"ט ב:…" דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כיקדוש אני ה אלהיכם…"
רש"י:הוו פרושים מן העריות ומן העבירה . שכל מקום שאתה מוצא גדרערווה אתה מוצא קדושה …" ( ר יהודה בן פזי ויקרא רבא כ"ד ו).
ננסה על פי פסוקי פרשה זו ללמוד משהוא במושג וגדר הקדושה. נתחיל לחשוב- והרי אסרה לנו התורה קרבת עריות וחיתון בקרובים כאמור והדבר ידוע אל כל ישראל להלכה וכבר אסורים אנו בדבר, אם כן מה כוונת רש"י? לא אקיים מצוות חלילה- ורק הרחקת עריות אקיים ואקרא …" קדוש"? הרי אינו נראה ובוודאי אין כוונת התורה בכך.כתב על דברי רש"י הגור אריה" ( מהר"ל) ששם קדושה נאמר על פרישה מן ענייני הגוף ותאוותיו- יותר ראוי עלגדר ערווה- שהם תאוות הגוף ביותר…" עכ"ל.ונראה ממכוון דבריו דווקא על הפרישה מהדבר כיוון וליבו של אדם מחמד דבר זה- כיוון וייחס שם קדושה לפרישה מתאוות הגוף. ופירש אור החיים הקדוש: …מסכת קידושין ל"ט עמוד ב… ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצווה – והוא מאמר הכתוב " קדושים תהיו"- במצוות עשה. בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותם– ובזה קיים מצוות עשה שנצטוו במאמר " קדושים תהיו"- והוציא זכרון מצווה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו נקרא קדוש. והוא מאמרם ז"ל (ויקרא רבא כ"ד ו- ר יהודה בן פזי) גם כן. עכ"ל.( הבנה בדבריו ראה בהמשך בדברי המהר"ל במסכת יבמות– בדעת אביי). אור החיים בדברי קדשו שהיא מצוות עשה ממש ( ראיתי בחומש " העמק דבר" לנצי"ב שכתב שהרמב"ן מונה אותה כמצוות עשה ). לפי הבנתי את דברי קדשו מכוון יותר לחלק השני בדברי ר יהודה בן פזי שהביא רש"י ברישא…" פרושים מן העבירה". דברי הגור אריה נשמע מכוונים יותר על עצם" הפרישה" מתאוות הגוף- שזה כנראה קשה לאדם ביותר.ומכיוון ואדם מחמד עריות- והכי שייך בגופו אז שייך בזה " פרישה". אור החיים מכוון על פרישה מכל עבירה הבאה לידו- שאם עשה כן יקרא "קדוש".ומובן על פי דבריהם שאף על פי שאנו מצווים על פרישת נידה ואיסורי חיתון עדיין איסורים אלו נחשבים " כגדר קשה לאדם והמתגבר עליהם ועל שאר תאוותיו האסורות בתורה – קדוש יאמר לו." עדיין אינו ברור כל הצורך … האם מדברים על האסור לנו וכל המקיימו יקרא קדוש או המדובר גם …" שיאסור האדם על עצמו את המותר"- ושם גדר הקדושה.
רש"י על הפסוק בספר דברים יד" פסוק כ"א…"לא תאכלו כל נבלה לגראשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתהל"ה" אלהיך לאתבשל גדי בחלב אימו…"
רש"י: "עם קדוש אתה ל"ה": קדש את עצמך במותר לך . דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור – אל תתירם בפניהם." עכ"ל.
וכתב "צידה לדרך" רבי ישכר בער איילנבורג זצ"ל…"נדרים פרק ר"א אומר…"אמרו לו לא דייך במה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עלייך דברים אחרים? ( ומסביר והולך)… כתב הרמב"ן " קדש עצמך במותר… שהיינו שגם מן המותר לא ייקח אלא ההכרחי… ( ואומר הרב) כי מי שאוסר על עצמו במותר לו יקרא חסיד ולא קדוש–והקדושה היא מדרגה למעלהמהחסידות… אלא הכוונה לומר שבמותר אשר יפעל- יקדיש ויפריש עצמו מלשתף בו שום ערבות והנאה גשמית כלל , אלא יפעל הפעולה מהתעוררות שכלי – ואיש כזה קדוש יאמר לו…" עכ"ל.
הנה הבנו בדברי חכמת " הצידה לדרך" גדר " המותר לך"… והוא שלא ישתףערבות והנאה גשמית בדברים המותרים.
עכשיו מובן יותר דברי קודש ר יהודה בן פזי המוזכרים בריישא , בדווקא שהזכיר פרישה מעריות. אם כן לא מדובר בערווה האסורה- שכבר אסרה תורה ועשתה הגדר, אלא במותרת לך- שגדר הקדושה והפרישה במותרת לך היא … שלא יערב בכך הנאת עצמו אלא הגדר הוא רק לקיום מצווה של פרייה ורבייה ודווקא בעריות כיוון ואין הנאה לגוף יותר מהנאה זו- וזה קושי עצום המסור למיוחדים. וזה כן תורף דברי המהר"ל אשר כתבנו לעי"ל. ואור החיים הקדוש פירש את דברי רש"י והוסיף פרישה מעבירה הבאה אלייך- וכינה זאת כמצוות עשה. מכאן נלמד על דרך קיום כל המצוות – שלא בגלל הנאה שלנו או חיבת הקודש או אהבת הלימוד – שהם דברים בוודאי חיוביים וטובים – אך עדיין לא יביאו את האדם לקדושה – כיוון ויש בהם הנאת עצמו- .." אוהב לאכול מצה… אוהב לשבת בסוכה…" אוהב ללמוד תורה…".
על כך כיוונו במצוות עונג שבת בסעודות …" שיענג את השבת במאכל ומישתה ולא את הבטן…" וזו מצווה קשה ודקה מאוד.
מהר"ל דברים י"ד כ"א…" כי עם קדוש אתה …"
בהערה תשעים כותב ממסכת יבמות כ עמוד א…"אביי סבר שהמקיים דברי חכמים נקרא קדוש ורבא חלק עליו וסובר שרק המקדש עצמו במותר לו ( בעריות ) נקרא קדוש…אביי סובר כי נקרא המקיים מילי דרבנן "קדוש" מפני שהקדוש פרוש מן החטא… שהרי מרחיק עצמו מן החטא … אף שאינו מן התורה ולכך נקרא קדוש. ואינו דומה למי שמקיים מצוות הש"י אשר גזר עליו , אף כי כל מצוות שבאו מן התורה כולם שיהיה קדוש מן החטאים, אבל אין נקרא שמו קדוש רק זה שהוא פורש עצמו מן הדבר…- אף כי אינה מצווה בתורה הוא נקרא קדוש בעצמו…
רבא הקשה… שנקרא " קדוש" – שהוא מקדש עצמו מרצונו… אלא " קדש עצמך במותר לך" … והיינו פרישה מהדבר המותר… אבל כאשר פירש עצמו מדבר המותר דבר זה נקרא קדושה ופרישה… עכ"ל.
נראה מדבריהם ב שיטות. האחת אביי ואור החיים הקדוש המכוונים על פרישה מחטאים ואיסור עד גדר אחרון ולא רק מה שאסרה תורה אלא בדקדוק ועיון נוספים. שיטה שנייה אומרת כרבא- פרישה מהשברים המותרים לך עד שתהה קדוש עליון. בשיטה זו פירש" הצידה לדרך" כיצד לפרוש מהמותר – שלא לשתף הנאת עצמו- אלא רק בכוונת השכלי. ומהר"ל בדומה הסביר על פרישה מהעריות המותרות – כיוון והאסורות – כבר נאסרו. והן ב שיטות בקדושה.נראה לי שהקדושים אשר בארץ המה תופסים ב השיטות.
נסיים במה שכתב הרב דסלר זצ"ל במכתב מאליהו על קדושת עםישראל. כרך ב ע"מ מאתיים שישים ושש.
…" קדוש פירושו מופרש ומובדל… שנאמר בפרשת קדושים(כ- כ"ו)…"והייתם לי קדושים…ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי…" קדושה כגדר " הקדש"… שכל העולם בדלים ממנו…וכקידושי אישה שאסורה על כל העולם כהקדש … כשזוכים למדרגה זו אז הקב"ה משפיע שפע קדושה מלעילה , אשר עניינה הסתלקות מכל שייכות לשום אומה ולשון בעולם הזה. ועוד- חיי עולם הזה של ישראל במצב זה הינם כולם בקדושה ושאיפתם בכל ענייניהם רק לשם שמים ממש.
ובכן חדלו להיות חיי עולם הזה במובן הרגיל ונהפכו להיות מעין חיי העולם הבא, כי הרי עניין עולם הבא הוא שלמות הקדושה בלי כל זיקה לגופניות וחומר. במדרגה זו מובן שאין שום אומה יכולה לשלוט בהם. עכ"ל .
נתנאל בן אהרון.
