"אִם-אֲדנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה-לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ"
פרק כא פסוק ד
עמרם יעקב זריהן | כ״ב בשבט תשפ״ו | bmkolinfo@gmail.com
רש"י אם אדניו יתן לו אשה. מכאן, שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית.
שפתי חכמים (מ) וא"ת דלמא אסור לו בשפחה כנענית משום ולא יהיה קדש בבני ישראל.
עדיין קשה כאן, כיצד התורה מתירה נתינת שפחה כנענית ליהודי?
הרמב"ן אם אדניו יתן לו אשה. בכנענית הכתוב מדבר. או אינו אלא ישראלית, ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדניה, הא בכנענית הכתוב מדבר. זה לשון הברייתא השנויה במכילתא.
כלי יקר אם אדוניו יתן לו אשה. בזמן שהוא נשוי תחילה אז דווקא מותר לרבו ליתן לו שפחה, י"א הטעם לפי שאם אינו נשוי יש לחוש שמא יאמר אהבתי את אשתי השפחה אבל אם הוא נשוי כבר ישראלית אין לחוש כל כך כי כבר דבקה נפשו באהבת הישראלית. וי"א הטעם לפי שאם הוא נשוי חייב אדונו במזונות אשתו ובניו ואז לא ירצה שום אדון לקנותו ולהכניס ראשו בעול זה, ע"כ כנגד זה נתנה לו התורה זכות שיוכל ליתן לו שפחה להוליד ממנה עבדים, אבל אם אינו נשוי יש לו קונים הרבה בלאו הכי. ואולי יש עוד דברים בגו מחמת ביטול פ"ו כי אם הוא נשוי הרי הוא מקיים מצוה זו עם הישראלית ולא חששה התורה למה שיהיה לו עסק גם עם השפחה אבל אם אינו נשוי יתבטל ממצות פ"ו ויכלה זרעו עם השפחה הפסולה.
דעת זקנים אם אדוניו. מגיד שרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה כשהוא נשוי ישראלית מקודם לכן אבל כשאינו נשוי אינו יכול לכופו ולמסור לו שנא' אם בגפו יבא בגפו יצא. והטעם הוא שכשהוא נשוי ישראלית אינו נמשך אחר השפחה אבל כשאינו נשוי יהיה נמשך אחריה.
"כִּי-תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת- הַבְּעֵרָה"
פרק כב פסוק ה
עמרם יעקב זריהן | כ״א בשבט תשפ״ו | bmkolinfo@gmail.com
"הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה"
כפשוטו, מובן שמודבר כאן על הבערת אש.
מדוע התורה הביאה פסוק זה דווקא כאן?
אם נבדוק את הפסוק הקודם, נמצא את מושג ההבערה גם שם. "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה".
הפרוש של "יבער" בפסוק הקודם אינו מלשון הבערה של אש, אלא האכלת בעל חיים בשדה.
אונקלוס: "אֲרֵי יאכִיל גְבַר חֲקַל".
ובפסוק זה, אונקלוס: "דְאַדְלֵק יָת דְלֶקְתָּא".
התורה מדגימה לנו מילה המופיעה בשני מקומות סמוכים אך עם משמעות שונה לחלוטין.
"כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְערוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי- יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי"
פרק כב פסוק כו
עמרם יעקב זריהן | כ״ח בשבט תשפ״ו | bmkolinfo@gmail.com
"וְהָיָה כִּי- יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי"
בפשט של הפסוק נראה שהקב"ה מזהיר את האדם מפני העני שעם הוא יצעק אליו
בגלל המצב שלו עד כדי כך שאין לו כסות ולבוש כח הוא שם את זה כמשכון
ולא יכול היה לקבלו חזרה בגלל החוב שלו, אז הקב"ה יקפיד על אותו אדם שהוא המלווה של העני – "כִּי-חַנּוּן אָנִי".
שמעתי בשיעור השבועי של הרב בידרמן שליט"א על הפרשה תשפ"ו, מביא חידוש נפלא (לא זוכר בשם מי),
שהקב"ה אומר לאדם, תדע לך שלמרות שהעני שם את הכסות והלבוש שלו אצלך כמשכון ומבחינתך אתה יכול להשאיר את זה אצלך עד שהוא יחזיר את החוב, ולמרות זאת אתה נותן לו את זה חזרה עד למחרת בבוקר כי ככה ציויתיך, אז תדע לך שברגע שהעני יצעק אליי להגיד לי על הטוב לב שלך שאתה נותן לו את המשכון עד הבוקר ומרחם עליו, אז אני אשמע את הצעקה שלו ויתן לך על זה שכר – "כִּי-חַנּוּן אָנִי".