דברים -א\א\ ג …" אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל… (ג)ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בניישראל …"
רש"י:" ויהי בארבעים שנה… מלמד שלא הוכיחם אלא סמוך למותו. ממי למד" מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למותו. אמר, ראובן בני, מפני מה לא הוכחתיךכל השנים הללו? כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ד דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה. כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו ושלא יהיה חברו רואהו ומתבייש ממנו…וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה…וכן שמואל… וכן דוד.
" אל כל ישראל":.." אלו הוכיחן מקצתן היו אלו שבשוק אומרים …" אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם לו דבר מכך וכך. אילו היינו שם היינו משיבים אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם…" הרי כולכם כאן. כל מי שיש לו תשובה – ישיב…."
תחילה נראה גדר מצוות תוכחה במקורה בתורה בפרשת " קדושים" . ויקרא- פרשת קדושים- פרק י"ט\י"ז\…"לא תשנא את אחיךבלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא…"
תרגום אונקלוס: לא תשני ית אחוך בלבך אוכחה תוכיח ית חברךולא תקבל על דיליה חובה…" עכ"ל.
ר אבן עזרא:…" הוכח תוכיח- שמא תחשדהו בדבר – ולא יהיה כן. וזה טעם " לא תשא עליו חטא"… כי עונש יהיה לך בעבורו. עכ"ל.
רמב"ן:…" אמר הוכח תוכיח מצווה אחרת- ללמדו תוכחות מוסר. ולאתשא עליו חטא– שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו. ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר…שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו…והנכון בעיני…ויאמר הכתוב "אל תשנא את אחיך בלבבך" בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו, מדוע ככה עשית עמדי "ולא תשא עליו חטא" לכסות שנאתו בלבך …כי בהוכיחך אותו יתנצל לך , או ישוב ויתוודה על חטאו ותכפר לו…עכ"ל.
סיכומי נתנאל: אונקלוס והאבן עזרא מבינים שונה את " לא תשא עליו חטא". הרמב"ן מבין בדברי אונקלוס…" שיהיה עליך אשמה אם הייתה צריך להוכיח ולא הוכחת. הבן עזרא מסביר על החשד שתחשוד בו ולא יהיה בו. נלמד שהם ב. סניפים של אותה מצווה. הרמב"ן רומז שיש כאן דבר " שאחיך עשה לך" ועל כן אתה שונאו בלב. על כך יש לך להוכיח אותו על מנת שישוב ויבקש סליחתך. הרי על פיו יש כאן "מעשה" הקודם לחיוב התוכחה- והוא עיקר חשוב. ועוד חשוב- כבישת השנאה בלב- היא אסורה- ואולי זה " המתיר" להוכיח. אם כן על פי זה הרי שאמר האבן עזרא על " חשד". ואנו הבנו בדברי הרמב"ן שמדבר על מעשה. ונתרץ גם כאן שההוא סניף נוסף במצווה. ומחמיר האבן עזרא יותר- כיוון ומדבר רק על חשד- כנראה המביא שנאה אל הלב כמו שלמדנו . אם כן שניהם מבינים במצווה שיש איסור על " שנאת הלב". בדומה פירש " אור החייםהקדוש"…"אם נסבב מאחיך דבר הגורם לשנאתו- לא תשנאהו בלבבך, אלא בפיך דבר אליו תוכחות …והוא אומרו " הוכח"… אלא תהייה דן אותו לכף זכות ותוכיחנו… עכ"ל.
" תורה תמימה". מביא ממסכת ערכין ט"ז\ב\.."הוכח תוכיח. עד היכןתוכחה? אמר רב עד הכאה. עכ"ל.מוסיף הרב לפרש…"" עד שיכה את המוכיח. ויש בגמרא עוד שיעורים, עד קללה, עד נזיפה…. וכן פסק הרמב"ם בפרק ו הלכה ז- הלכות דעות…דשיעור זה הוא רק ביחיד. אבל בציבור אם יודע שלא ישמעו יוכיחם פעם אחת ותו לא. ונראה הטעם בזה שבציבור מחזיקים החוטאים זה את זה ואם אינם שומעים פעם אחת – שוב ללא ישמעו … כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע ( מסכת יבמות ס"ה\ב ). עכ"ל.
דברי קודש הרמב"ם בסעיף המצוין לעי"ל. .." הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה – מצווה להחזירו למוטב- ולהודיעו כי הוא חוטא על עצמו במעשיו הרעיםשנאמר…" הוכח תוכיח ת עמיתך…"המוכיח את חברו – בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום – צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו –עד שיכהוהחוטא ויאמר לו …" איני שומע…"וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעוון אלו כיוון ואפשר לו למחות בהם. עכ"ל. בסוף סעיף ט כתב הרב…" לא הקפידה תורה אלא על המשטמה. ובסעיף ה כתב…"ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. עכ"ל.
סיכומי נתנאל: הרי נראה מה שהזכרנו לעי"ל שעיקר המצווה אינה על התוכחה אלא על " שנאת הלב. נכון הוא. וכנראה על כן חשיבות " הלה הנקי" לעבודת השם- ללא שנאה או הקפדה על חברו. דבר חשוב וחידוש יפה רמז " התורה תמימה". שבציבור אינו כן- והסברו בצדו- סומך על דברי "הר"ן ביבמות סוף פרק ה דהשיעור " עד קללה עד נזיפה" הוא ביחיד ולא בציבור. אם כן מובן יעקב שהוכיח לפני מותו- כיוון והיו בניו" ציבור" ואולי קודם לא היו שומעים או מתווכחים – לגודל מעלתם. ועל כן הוכיח לפני מותו- שאז המעמד מחייב – וכבר אין למי להשיב. וכן משה- הוכיח כאן את כל עם ישראל – בפומבי- וזה לפני מותו – כיוון והם " ציבור" גדול וחשוב- ואולי לא יקבלו ונהג כיעקב אבינו. חידוש.
"ספר החינוך"
מצווה רי"ח בדברים שבין אדם לחברו , בין בדברים שבין אדם למקום…. ועוד אמרו רבותינו בגמרא…" הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים…" ואמרו שם בסיפרא…"יכול מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר" ולא תישא עליו חטא". וזה מלמד שבתחילת התוכחה שראוי לאדם להוכיח בסתר ובלשון רכה ובדברי נחת – שלא יתבייש. ואין ספק שאם לא חזר בו בכךשמכלימין אותו החוטא ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפין אותו – עד שיחזור למוטב … עכ"ל. על סוף דברי " החינוך" כתב "הרא"ם" מפרש את סוף דברי החינוך …" "המוכיח את חברו בינו לבין עצמו". במה דברים אמורים- בין אדם לחברו. אבל בדברי שמים – אם לא חזר בו (בסתר), מלבינים אותו ברבים ומפרסמים חטאו בפניו ומחרפין ומקללים אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים לישראל. עכ"ל.
סיכומי נתנאל: עד כאן נראה עיקר "התוכחה" המצווה היא ליחיד ולא לרבים. " שהתורה תמימה" לבדו הביא הדעה על הוכחה לרבים- שאינה בכלל " הוכח תוכיח" וכן עולה מכל המפרשים . דיברו כולם ביחיד ליחיד. האיר אור על הפרשה שלנו – עד שהתחדש לעי"ל – מדוע התוכחה לישראל היא דווקא – לפני מותו.
אחר הקדמה נחזור לפרשת דברים. ננסה ללמוד עוד מה כתבו על תוכחה לכלל ישראל.
"אור החיים הקדוש".
…" עוד ירצה הכתוב , שכל מ שנה שהיה משה רועה את ישראל במדבר , לא דיבר להם קשות זולת " אלה הדברים"… והגם שמצינו שאמר להם .." שמעו נא המורים"… לא אמר דבר זה לכללות ישראל , אלא לחלק אחד שהיו מורים הוראה. וכן אמרו בספר הזהר. אבל לכל ישראל לאדיבר קשות זולת אלה . והוא מה שדקדק לומר…" אל כל ישראל…"פירוש… אל כולם הוא שלא דיבר קשות אלא אלה, אבל לקצתן ימצא שדיבר קשות חוץ מאלה…" עכ"ל.
" האלשייך הקדוש".מוסיף בחשיבה.
…" למען ישכילו זאת ולא ישובו לעשות עוד כמעשיהם הראשונים ומה גם אחרי מותו , על כן טרח משה בכל משנה התורה הזאת להוכיח את ישראל באהבתו אותם למען ידבקו במלכם יתברך וישובו מדרכם, להיטיב אחריתם. ועל כן מצא את ליבו להוכיח המישור בכל תוקף השתדלותו לקיים עליהם כשר המעשה. עכ"ל.
סיכומי נתנאל: על פי מה שלמדנו לעי"ל ולפי דברי הרב מובן שכאן משה הוכיח את ישראל בין אדם למקום בלבד. והרי למדנו שבין אדם מקום יש גם צד שלא להוכיח או לא לחזור ולהוכיח אם לא שמעו- וזו סיבה נוספת לתוכחה לפני מותו- שאז כנראה – שומעים. וגם על פי הרא"ם שמותר בדברי שמים " לדבר בתקיפות( ראה דבריו לעי"ל) גם מובן ונראה- שאף על כן – גם הוסיף לדבר ברמז- וזה מה שלמד מיעקב רבינו. לא את התוכחה – הרי זו מצווה , אלא למד הימנו – להוכיח " ציבור" ברמז- אפילו בדברי שמים. וזה לטוהר לבבם . חידוש בהבנת " רש"י.
המשך דברי " האלשייך הקדוש".
" בארבעים שנה…" שהוא אחר זמן וגם סמוך למיתתו… תדע . למה זה היה אחר ארבעים שנה עם היות כבר סמוך למיתתו? … כי אז היה זמן שהם ירדו לסוף דעתו. שאין אדם יורדלסוף דעתו עד ארבעים שנה. והוא, כי הנה סוף דעתו של משה הוא אשר קיבל מאתו יתברך בעצה, שהוא תכלית נקודת האמת. אך טרם מלות הארבעים שנה לא הגיעו ישראל לגדר תידמה קבלתם ממשה, אל קבלת משה מהקדוש ברוך הוא … אך אחר ארבעים שנה אז הוא זמן שיורדים לסוף דעתו כאשר קיבלו מאתו יתברך. וזה הוא " ויהי בארבעים שנה…" שאז ירדו לסוף דעתו שהוא ככול אשר קיבל מאתו יתברך. על כן רצה לבאר להם כל התורה כאחד, למען בכל חלקיה ירדו לסוף דעתו. מה שאין כן בכל המשך הארבעים שנה , כי אם שהוא שונה הלכה בכל יום לאיטו. עכ"ל.
הכלי יקר"גם הוא מוסיף חשיבה מיוחדת נוספת כמו האלשייך הקדוש. עיקר רעיונו הוא שיש כאן ב תוכחות. א. ברמז לגדולי העם. ב. לכל העם – כיוון ובהמשך הפסוקים יש תוכחה מגולה מאוד ולא ברמז. וזה דברו…" …"ויש אומרים כי דווקא אל הגדוליםשקרא(בשם) "ישראל" דיבר ברמז מחמת הכבוד. אבל בסמוך נאמר" דיבר משה אל בני ישראל" דהיינו ההמון עם- ולהם לא חלק כבוד, אלא בפרוש אמר להם מעשה המרגלים והעגל. ואף על פי שהגדולים מסתמא לא נאשמו בכל הדברים אשר דיבר ברמז. מכל מקום, מאחר שלא הוכיחום , תלה האשמה בהם- ברמז.
סיכומי נתנאל: האלשייך הקדוש מליץ יושר גדול על עם ישראל ברעיונו הטהור של הרב- שרק אז רבעים שנה יכלו לרדת לסוף דעתו של משה- ועל ידי כן לכוון ממש אל דעת השם יתברך. הנה באנו להוכיח ויצאנו" מקבלי תוכחה" מהרב- כיוון וזו מדרגה גבוהה מאוד – להצליח לרדת לסוף דעתו של משה ועוד. " הכלי יקר" מחלק את הפסוקים בפרשה לשתי תוכחות. והוא כמו כן היחיד אשר מסביר שהתוכחה אל " הגדולים" בעם – כיוון ועליהם מצוות תוכחה – ולא הוכיחו. נותר לנו לנסות להעמיק חקר בדבריהם וליישב דעותיהם. מדברי " האלשייך" מובן ממש כל העם הצליח להגיע למדרגת " לרדת לסוף דעתו של משה". אם כן- כיצד ניישב דעת " הכלי יקר" שיש כאן ב מדרגות – ורק המון העם – הם מקבלי התוכחה המגולה? אפשר לנסות ולומר שבאמת רק חלק מהעם הצליח " לרדת לדעת משה" והם גדולי העם- שבהם דיבר " בכלי יקר"- שקיבלו תוכחה ברמז. אך כיוון ומאן דהו כבר הצליח – נחשב זה על העם כולו שהצליח כי וודאי לא ישמור זה הדבר לעצמו בחינת" כל ישראל ערבים זה לזה". או שהחלוקה היא כמו שלמדנו למעלה. יש תוכחה ליחיד ויש תוכחה לציבור – עם כולו. ומבחינת " תוכחה לציבור- לעם כולו" כאן גם גדולי העם נכללים– כיוון ונאמר ומצב העם הולך אחר רוב העם- וזו דעת " הכלי יקר" שבאמת יש ב חלוקות. וגדולי העם לא חטאו- אך בדבר התוכחה " לעם כולו" גדולים וקטנים שם הם יחדיו. וכאן אפשר להוסיף את הדעה של האלשייך הקדוש. ומכיוון שהצליחו מי מהם לרדת לדעת משה בשלמות- כדבריו " הרי גם זה נחשב " לעם כולו.
סמך ליישוב הדעות הקדושות של " האלשייך הקדוש" ו"הכלי יקר" שכתבנו כאן "שמקצת העם כרוב העם" לעניין " ירידה לסוף דעת משה" מצאתי בדברי " בעל הטורים" על פסוק ג…"ויהי בארבעים שנה".
" בעל הטורים".מביא פסוק בספר שופטים ה-ח…" מגן עם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל…" לומר אם יהיה תלמיד חכם אחד בין ארבעים אלף, אין צריכים לא למגן ולא לרומח, כי תלמיד חכם מגן עליהם מאויביהם( תנא דבי אליהו פרק-י)…עכ"ל. ומסביר " הרב יעקב קאפל רייניץ"…" מכאן אמרו ארבעים אלף מישראל שנתקבצו יחד ויצאו למלחמה ויש ביניהם זוג אחד של תלמידי חכמים, דומה להם כאילו אחזו מגן ותריס וחרב פפיות בידם… וכן (במסכת) מכות י-א…" מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה…". עכ"ל.
נתנאל בן אהרון